העימות בין הפועלים לבורסה: מה באמת מלחיץ את הבנק?

לפני כחודש תיארתי כאן כיצד, בשקט בשקט, מתחת לרדאר התקשורתי כמעט, מתרחש אחד התהליכים המשמעותיים ביותר בשוק ההון: הפרטת הבורסה. התהליך הזה החל עם השינוי המבני בבורסה, הוצאת הבנקים מגרעין השליטה בה, מכירתו בבורסה למשקיעים זרים והפיכת הבורסה לחברה ציבורית בעקבות הנפקת מניותיה בבורסה בת"א. בזמנו, עמדו על הפרק כמה אפשרויות: רוכש זר אחד, שותפות של כמה רוכשים זרים או החזרת אופציית הרכישה לבנקים. מי שהוביל את התהליך הזה הוא איתי בן-זאב, מנכ"ל הבורסה, ששימש מעין מתווך למכירת מניותיהם של חברי הבורסה לאחר שחלק גדול מהם (כולל הבנקים ובתי ההשקעות) הסכימו למכור כמקשה אחת את החזקותיהם, כך שגרעין שליטה של 72% בבורסה הישראלית הוצב על המדף.

פוטנציאל ההשבחה של בורסת תל אביב

בגרעין השליטה הזה התעניינו, בין היתר, בורסת לונדון, סינגפור, ורשה וטורונטו, אלא שאחד החסרונות הבולטים של רכישת בורסה קטנה יחסית על ידי בורסה גדולה הוא שהקטנה תהפוך בורג קטן במכונה הגדולה, והאחרונה "תגנוב" עסקים לבורסה המקומית (רישומים כפולים וכדומה). כך הוחלט לבסוף לבחור באופציה של גרעין שליטה המורכב מכמה משקיעים זרים.

קרוב ל-20% ממניות הבורסה נמכרו לקרן ההשקעות האמריקאית מניקיי לפי שווי של כ-550 מיליון שקל. מדובר בקרן המתמחה בהחזקת בורסות וההתקשרות איתה נעשתה מתוך תפיסה שהיא תסייע לבורסה בשיתופי פעולה עם גופים פיננסיים בינלאומיים. חובת ההוכחה היא כמובן על מנהלי הבורסה המקומית ומניקיי, שכמו כל קרן השקעות זרה באה להשביח את השקעתה ולהשיג תשואה יפה.

במקביל, כמה משקיעים בינלאומיים צפויים לרכוש כ-52% ממניות הבורסה, כאשר לפחות 30% ממניות הבורסה שיירכשו על ידי אותם משקיעים יופקדו בידי נאמן עד להפצת המניות לציבור הרחב.

בן-זאב מתכנן למכור 30% ממניות הבורסה לציבור באופן ישיר ללא השתתפות משקיעים מוסדיים כבר ברבעון האחרון של 2018. בסופו של דבר, עם ההשלמה של העסקאות ועם ההשלמה של ההנפקה המתוכננת, מבנה השליטה של הבורסה ייראה כך: הציבור יחזיק 30% מהמניות, חברת ההשקעות מניקיי כ-20%, כמה משקיעים בינלאומיים יחזיקו כ-22%, מחזיקים קיימים שהחליטו להישאר עם מניותיהם יחזיקו כ-22% ועובדי הבורסה - כ-6%. האחרונים קיבלו מניות בשווי של כ-30 מיליון שקל בחינם כתוצאה מההסכם הקיבוצי שאיפשר שקט תעשייתי.

מבחינה פיננסית, אפשר להניח שמניקיי עשתה עסקה טובה בסך הכול. על פי הדוחות האחרונים של הבורסה לשנת 2017, הונה העצמי עומד על כ-524 מיליון שקל, היא מגלגלת מחזור הכנסות של כ-242 מיליון שקל מעמלות, אגרות, שירותי מסלקה והפצת נתוני מסחר - והפסידה בשנה שעברה כ-14 מיליון שקל. אלא שההפסד נגרם בעיקר בגלל הוצאה בגין תשלומים מבוססי מניות לעובדים בהיקף של כ-27 מיליון שקל, כך שהבורסה רווחית, אבל לא רווחית מדי. הנכס המרכזי שלה, כרגע, הוא הבניין החדש יחסית שלה ברחוב אחוזת בית בתל אביב, שרשום בספרים בקרוב ל-200 מיליון שקל ושוויו מוערך ב-250 מיליון שקל לפחות. הנטל המרכזי של הבורסה הוא שכר העובדים - עלות כ-200 עובדי הבורסה הגיעה אשתקד לכ-128 מיליון שקל, מחצית מסך ההוצאות הכוללות בבורסה ועלות של יותר מ-50 אלף שקל לעובד. זו, ללא ספק, עלות מנופחת.

השורה התחתונה: הבורסה מסוגלת לייצר רווחיות שנעה בין 10 ל-20 מיליון שקל בשנה; יש פוטנציאל השבחה גדול ופוטנציאל התייעלות לטווח הארוך גדול. מעתה ואילך נראה אם הפוטנציאל הזה ימומש. אין ספק שזה האינטרס המובהק של בעלי המניות הזרים.

 החגיגה של עמלות

ריב על כסף קטן: מיליון או שניים בסך הכול

תהליך השינוי המבני בבורסה ומכירת גרעין השליטה בה לווה, כרגיל, במאבקי אגו. אחד מהם צף בתקשורת בשבוע שעבר - הפעם בזירת ההתגוששות היו בנק הפועלים והבורסה עצמה. על מה הוויכוח? תמחור מחדש ותיקון תעריפונים של הפצת המידע על ידי הבורסה. זה כל כך הרתיח את הבנק הגדול במדינה, שהוא שלח מכתב נוקב להנהלת הבורסה והדליף אותו מיד לתקשורת. "אנו רואים בדאגה את היד הקלה על ההדק והאופן החד-צדדי שבו הבורסה מעלה בצורה כה משמעותית את עמלותיה על חשבון חברי הבורסה ולקוחותיהם", נכתב. טוב, הרי הלקוח-צרכן הוא הכי חשוב, אז אפשר להשתמש בשמו במאבקים כאלה.

הנהלת הבורסה לא נותרה חייבת והגיבה בצורה חריפה מאוד. אני מתקשה להיזכר בגוף מסוים שיצא באופן פומבי וחריף כל כך נגד הגוף הפיננסי החזק במדינה. הנה כמה מהציטוטים הבולטים: "בנק הפועלים בחר להשתלח בבורסה, בתוך תשומת לב מועטה לעובדות"; "לצערנו הבנק עקבי במדיניותו להשתת עלויות נוספות על לקוחותיו, ומאידך אינו מאפשר ללקוחותיו ליהנות מהפחתת עלויות" (הבורסה מביאה כדוגמה את הפחתת עמלת המינימום על ידיה ב-2015, שלדבריה לא הועברה לציבור); "מן הראוי היה שהבנק יבחר בניהול שיח ישיר ומקצועי מול הבורסה, בדומה לשאר חבריה, ולא בכתיבת מכתב רצוף טעויות המיועד לתקשורת".

שימו לב על מה בנק הפועלים החליט לנהל מלחמת עולם: תוספת עלות על הפצת מידע המסתכמת במיליון-שניים בלבד בשנה. זה הכול. על זה יוצא הבנק למלחמה תקשורתית? על זה יוצא הגוף הפיננסי החזק במדינה, ששוויו כ-34 מיליארד שקל, למלחמה בגוף שעומד להנפיק לפי שווי של כחצי מיליארד שקל, בזמן שהבנקים האחרים מאמצים גישה סבלנית? איפה שלל יועצי התקשורת של בנק הפועלים? לריב בפומבי על מיליון או שניים, על עניין שאפשר לסגור אותו בחדרי חדרים? רגע, זה רציני?

אז ככה, כמו ברבים מהסכסוכים העסקיים, צריך לחפש שני מניעים נסתרים עיקריים שעומדים מאחורי הטיעונים הרשמיים: הראשון הוא המניע האישי - הרי הכול מתחיל באגו, ומדובר באנשים שסוחבים על גבם טינות מהעבר וכדומה; והמניע שני? חפשו את הכסף הגדול. מאחורי הטיעונים הרשמיים מסתתר בדרך כלל אינטרס כספי רחב בהרבה.

 איתי בן זאב / צילום: תמר מצפי

בנוגע לאגו ולמניע האישי: התהליך שהתחיל בשמואל האוזר, היו"ר הקודם של רשות ני"ע, ונמשך בהנהגת בן-זאב, נישל למעשה את הבנקים, ובראשם בנק הפועלים, מההגמוניה בבורסה. העובדה שבן-זאב הצליח לגבש גרעין שליטה מבוזר שמעניק לו כוח (הבחירה היא תמיד בין שלטון מנהלים לשלטון בעל השליטה) כנראה הוסיפה לטינה בין הנהלת הפועלים, בראשותו של אריק פינטו, לבן-זאב, בעצמו יוצא המערכת הבנקאית, שכיהן בעבר כראש חטיבת שוקי הון בבנק לאומי - עוד סיבה לעוד טינה. זה ההיבט האישי, שלדעתי הוא הפחות חשוב.

ההיבט החשוב יותר, הכספי, מתואר היטב בטבלה המצורפת. המערכת הבנקאית, למרות הרווחיות השוטפת שלה, סובלת ותמשיך לסבול בטווח הבינוני-ארוך התקפה על כל עסקי הליבה שלה - מאשראי עסקי, דרך אשראי צרכני ועד שירותים פיננסיים אחרים. העיקרון פשוט: ככל שהמודעות הציבורית והחשיפה למידע פיננסי ולשירותים פיננסיים אלטרנטיביים, וכמובן זולים יותר, יגברו - כך גם הלחץ על מרכזי הרווח של הבנקים יגבר, וזה כולל גם את העמלות מניירות ערך והפצת קרנות נאמנות. כרגע, כפי שניתן לראות בטבלה, עמלות ני"ע הנגבות מהצרכנים גבוהות מדי, הן בקנייה ומכירה של מניות ואג"ח ובוודאי שבעמלות שמירת ני"ע, אף שחלקה מסבסד את מערך ייעוץ ההשקעות. אין שום סיבה לגבות עמלות מנופחות כאלה ואפשר להוזילן משמעותית.

הסיפור היותר גדול הוא שמהלכים שיוזמת הבורסה (חלקם כבר יצאו לדרך) עשויים להגביר את החשיפה של המשקיעים למידע פיננסי ובסופו של דבר להוזיל את עלויות המידע הבורסאי לציבור, כמו קבלת נתוני מסחר מלאים בסטרימינג, בעלות זניחה, לכל מכשיר שהמשקיע ירצה; אפשרות להשתתף בהנפקות בצורה קלה ופשוטה, באמצעות קליק על העכבר, דרך חשבון באחד מחברי הבורסה (כך מתוכננת להתבצע ההנפקה של הבורסה עצמה); ולוחות הנפקה מרוכזים המציגים לראשונה את כל נתוני ההנפקות הפתוחות וההנפקות הצפויות בקרוב.

צריך להבין: הציבור הישראלי שמרן מאוד, בין שכתוצאה מחינוך פיננסי לקוי ובין שמחוסר מידע או מעניין פסיכולוגי. אנשים לא מבינים או לא רוצים להבין או פוחדים להתעסק עם שוקי ההון, אף שהנושאים אינם מורכבים כפי שנוטים להציג אותם. גם הפעילות האינטרנטית שמוזילה עלויות (סחר באמצעות אתרי אונליין) עדיין לא מפותחת כמו בארה"ב, והישראלים מעדיפים את יועץ ההשקעות שלהם בבנק או ניהול תיקים בחברות הברוקרים. לכן, עוד ועוד שקיפות ועוד ועוד נגישות הן איום של ממש על המתווכים הפיננסיים, המערכת הבנקאית וכמובן גם על בנק הפועלים, עם היקף העמלות הגבוה ביותר.

eli@globes.co.il