יום הנעבעך

לו אני ערבי, ובמיוחד פלסטיני, הייתי משתדל לא לציין את "האסון" של הקמת מדינת ישראל. ולמה? כי היום הזה מבליט את חוסר האונים שלהם, את היותם בנויים על שני אדנים: הרס ונהי. העובדה שמדינת ישראל היא חזקה, אנרגטית, מצליחה - מבליטה את העובדה שהפלסטינים לא זזו מילימטר אחד מעבר למה שהם עושים כל השנים. תנו להם דגל לשרוף, אבן להטיל, והם מאושרים. אם הם פוצעים או הורגים יהודים, זה בשבילם הישג גדול. אם הם סוללים בכפריהם הלא מפותחים כבישים, למשל - ובכן, הם פשוט לא עושים את זה, אז אין טעם לחשוב מה זה היה עושה להם.

אליבי למסכנות

אני מבקש לקבוע קטגורית: כל מה שקורה לפלסטינים, הסבל שלהם, הקורבנות בנפש - הכול תוצאת ישירה של מה שהם עושים ומה שאינם עושים. הם בוכים על הכיבוש, אבל מה הם עושים חוץ מלבכות, ולשרוף, וכמובן להשתמש ברוגטקות? כמובן שאנחנו הכובשים, אבל גם הכיבוש עצמו הוא מעשה ידיהם של הפלסטינים ומדינות ערב. לעתים נדמה שהם נורא אוהבים אותו, את הכיבוש. הוא משמש להם אליבי למסכנותם, שהיא, ברובה וביסודה, מעשה ידיהם.

חדוות ההרס

ברור שיש להם סיבות אמיתיות להרגיש מסכנים. הם מתגוררים בתנאים נחותים, ותחת שלטון זר, שזו אף פעם לא שמחה גדולה. אבל במקרה כזה אפשר לעשות אחת מהשתיים: לעשות - או לא לעשות. לבנות את עצמך או להרוס לאחרים את הדגלים, הגדרות, השגרירויות - כל מה שאפשר להרוס. לו הפלסטינים היו משקיעים בשיקום עצמם את מה שהם משקיעים כדי להרוג ולהרוס - כבר מזמן הייתה להם מדינה מתקדמת, כפי שיש לנו.

להפריע ולהזיק

לא אתעייף מלהזכיר ולציין, דווקא ביום הנכבה. ביום ההוא היינו כאן, מספר מועט של יהודים עם אמצעים כלכליים ששאפו לאפס. מה עשינו? האשמנו את הנאצים ? כן, בוודאי, אבל במקביל היינו נחושים לבנות את עצמנו מחדש. למרות הקשיים, למרות הערבים שכדרכם ניסו להרוס ולהפריע לנו. הם הפריעו והרסו - ואנחנו בנינו את עצמאותנו. וכך להם יש יום נכבה שהוא למעשה יום הנעבעך - ולנו יום העצמאות.

הצביעות הבריטית

העיתון "גרדיאן" כתב אתמול שאסור לירות במפגינים. ואם המפגינים מבקשים לפרוץ אל ארצך, כדי להרוג ולהרוס, מה אתה עושה אז, "גרדיאן" חסוד? מה אתם הייתם עושים לו רבבות צרפתים מוסלמים היו מבקשים לחדור לארצכם כדי לפגוע ולהזיק? מה עשתה ארצכם בקולוניות שלה, כולל הקולוניה הארץ ישראלית? אוי, הצביעות הבריטית הכל-כך צבועה.