המהלך של חזקיהו: הצורך ברור, ההתעלמות מהחוסכים בעייתית

האמירות של החשכ"ל רוני חזקיהו מראות שמבחינתו ההבטחה שבאג"ח המיועדות לא קדושה, וניתן לבטלה או לשנותה. לכן נראה לנו סביר שבטווח הארוך, ואולי אף הבינוני, כרית הביטחון הזו תקטן בהיקפה ובאיכותה - בין היתר בהיקף הנפקתן ביחס לנכסים המנוהלים, וגם בריבית שנקובה בהן, במה שיוביל להבטחה ולמעורבות פחותות מצד המדינה בכל הקשור לחיסכון הפנסיוני של הציבור. אגב, הפחתה בהבטחה הממשלתית כאמור, בשני ההיבטים, כבר קרתה, כך שישנם תקדימים.

אמנם היקף האג"ח המיועדות מאיים על ניהול התקציב והחוב. זאת משום שהוא נמצא בעלייה מתמדת, והוא יגיע למצב יציב, של גידול בהתאם לגידול המשק, רק בעוד שנים רבות, כשהקרנות החדשות, שהוקמו רק ב-1995, יגיעו לפרקן, ויהיו בהן מספיק חוסכים מבוגרים וגמלאים. בינתיים מנוהלים כיום בקרנות המקיפות החדשות נכסים בהיקף כולל של כ-311 מיליארד שקל שכנגדם המחויבות הממשלתית למיועדות עומדת על כ-93 מיליארד שקל. ב-2003, הפעם האחרונה שבה שונתה משמעותית ההתחייבות הממשלתית כנגד האג"ח המיועדות, דובר על נכסים בהיקף כולל של כ-19 מיליארד שקל בקרנות החדשות, כשנגדן המחויבות על המיועדות עמדה על פחות מ-6 מיליארד שקל - נסיקה של יותר מ-1,500%. כך שהכיוון הברור לעתיד הנראה לעין הוא של גידול אדיר ועקבי.

מבחינת החשכ"ל מדובר באיום לפיו המיועדות יהיו בהיקף גדול מדי ביחס לחוב הכולל, באופן שישנה את שיווי המשקל בין האג"ח הסחירות (הזולות יותר) לאג"ח הלא סחירות והמיועדות (שיקרות יותר עבור המדינה) ובין הצמודות לשקליות (אג"ח בריבית קבועה, אותן מעדיפה המדינה, כי אפשר לשחוק את התשלום עבורן). כל זה בולט במיוחד בסביבה שבה החוב יורד והחוב לתוצר יורד, שעליה מקפידים אגף החשכ"ל ואגף התקציבים.

זה אכן מעלה צורך בשינוי התוואי הנוכחי של האג"ח המיועדות, שללא התערבות ושינוי מגמה יכבידו עוד ועוד על ניהול החוב הממשלתי (ויעלו את עלות האשראי של המדינה מעבר למצוי ובטח שמעבר לרצוי), כך שיהפכו למשקולת על המשק כולו. במובן זה הצעד של החשכ"ל הכרחי, משום שהוא יפחית את העלות למשלם המסים, בטח בראיה רב שנתית. אבל יש בו בעיה אדירה - מדובר בעוד התערבות בהבטחה לציבור, ובעצם בהחלשתה של ההבטחה.

אבל, המיועדות מהוות רכיב חשוב בביטחון הסוציאלי של הציבור החוסך בישראל בכל הקשור לפנסיה הצוברת - הרלבנטית לעיקר החוסכים, בטח מהסקטור הפרטי, ושלא נהנים משום ביטחון מעשי ביחס לחיסכון הפנסיוני שלהם. והרי אם יהיה צורך בהבטחה הפחות חזקה של המדינה זה יקרה בשנות משבר. ובשנות משבר למדינה יש קושי רב בהרבה בשירות התקציב בשל מפולות בשוקי הון ופגיעה בפעילות העסקית, מה שבטח יוביל גם לירידה בהכנסות המדינה ממסים. האם המדינה תוכל לעמוד אז בהבטחה או שמא היא תבוא לציבור ותקצץ מההבטחה?

בכל אופן, החשש הוא שמדובר בשיטת הסלמי, ולאחר שהמדינה כבר קבעה חובת חיסכון לפנסיה לא מן הנמנע שהיא תפעל להפחית את הביטחון והסובסידיה שהיא נותנת לציבור עבור החיסכון - לא רק בהיבט של האג"ח המיועדות ששומרות על התשואה, כי אם גם בהיבט החשוב אף יותר של הטבות המס, שנועדו להמריץ את הציבור לחסוך לפנסיה.

בהקשר זה, הצעד של החשכ"ל מהיום משתלב בשרשרת שינויים שמובילה המדינה כבר שנים, במה שנראה כרצון לבטל את שרידי האחריות התקציבית הברורה שלה לחיסכון הפנסיוני הצובר. אם וכאשר זה יקרה, המדינה כנראה תותיר את החוסכים הצעירים יותר ללא כל הבטחה, גם לא חלקית, בנוגע למה שיהיה לה עם היציאה לגמלאות, וזה יהיה הפסד כואב מאוד לאוכלוסייה העובדת, שכבר רואה בימים אלה כיצד ההבטחה ברובד הממלכתי של הביטוח הלאומי מאוימת אף היא.

האם מדובר במהלך ראוי ערכית, לצד הצידוק "הכלכלי" שבמהלך שכזה, והאם תפקיד המדינה הוא רק להפחית התחייבויות של ניהול תקציב שוטף ולשרת דרישות תקציב ושל קבוצות לחץ, ולא להבטיח משהו גם לחוסך לפנסיה? לדעתנו טיפול כלכלי טוב מדי משמעו פוטנציאל לעובדים רבים היום, שיהיו בעתיד פנסיונרים עניים בגלל צרכי חשבות ותקציב נקודתיים. את זה מנסה החשכ"ל להוביל כעת.