בעלי הדירות במרינה בהרצליה: נעתור לדיון נוסף בעליון

בית המשפט העליון מאשר סופית את מתווה המגורים במרינה בהרצליה: זאת לאחר שאתמול (א') דחה את הערעור שהגישו בעלי הדירות כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מינואר 2016 לדחות את העתירה שהגישו כנגד המתווה שניסחה הוועדה המקומית הרצליה, שאמור להבטיח כי הם יגורו בדירות הנופש שבבעלותם רק 3 חודשים בשנה - ובשאר הזמן הדירות יושכרו.

באפריל 2016 הגישו בעלי הדירות ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון בטענה כי ההחלטה שגויה, ודרשו לבטל את המתווה ערעור שכעת נדחה. בעלי הדירות במרינה מסרו הבוקר כי בכוונתם לבקש דיון נוסף.

כזכור, בשנות ה-90 יזם ראש עיריית הרצליה דאז, אלי לנדאו, פרויקט לפיתוח מרינה על חוף הים של הרצליה. הפיתוח בוצע על-ידי יזמים פרטיים בתמורה לזכויות בנייה שניתנו להם במקום. על הקרקע חלה מגבלת בנייה בשל סמיכותה לים, ועל כן הוחלט כי היתרי הבנייה שיוצאו ליזמים יהיו לדירות נופש ולא לדירות מגורים.

בשנת 1998 עתרה החברה להגנת הטבע לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בטענה כי ההיתרים לדירות הנופש מנוגדים לתוכנית שלא כוללת שימוש מגורים במקום. השופט אורי גורן קיבל חלקית את העתירה וקבע כי השימוש למגורים בדירות נופש אינו חוקי, ועל כן על בעלי דירות הנופש להעמידן להשכרה לציבור התיירים והציבור הרחב פרק זמן מינימלי בשנה. כדי להבטיח את יישום פסק הדין קבע גורן כי הדבר יבוא לידי ביטוי בחוזי הרכישה של הדירות על-ידי חברות הבנייה.

החברות הגישו ערעור על ההחלטה, ובדצמבר 1999 קבע בית המשפט כי המגבלה לא תחול על מי שרכש דירת נופש עד דצמבר 1999.

הפרשה הגיעה עד לבית המשפט העליון, והשופטת איילה פורקצ'יה קבעה כי השימוש למגורים רגילים בתחום המרינה סותר את חוקי התכנון והבנייה, ועל כן אינו חוקי. היא קבעה כי יש להבטיח שהדירות יועמדו להשכרה לציבור הרחב, והורתה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה, שבראש עמדה אז יעל גרמן, לקבוע מתווה ליישום פסק הדין באמצעות קריטריונים שיבטיחו את השכרת הדירות בפרק זמן של יותר ממחצית השנה לציבור.

הוועדה המקומית גיבשה מתווה סופי בסוף 2011, לפיו הדירות יוצאו לחברת ניהול חיצונית שתחליף את מנעולי הדירות, והחברה תעמיד את הדירות להשכרה 9 חודשים בשנה, לתקופות של עד 3 חודשים. לפי מתווה זה, בעלי הדירות לא יוכלו להתגורר בדירות למעלה מ-3 חודשים בשנה. כנגד המתווה הוגשו עתירות על-ידי מאות עותרים, שרכשו את הדירות אחרי דצמבר 1999, ושהמתווה חל עליהם.

בפסק הדין של המחוזי דחה השופט עודד מודריק את הטענות של בעלי דירות הנופש וקבע כי המתווה תואם את החלטת בית המשפט העליון. יחד עם זאת, הוא ציין כי יישום המתווה עלול להיתקל בכשלים, ועל כן על הוועדה המקומית ומשרד התיירות למצוא דרכים לעודד את חברת הניהול להשכיר את היחידות המלונאיות.

מודריק גם התייחס בהחלטה לטענות בעלי הדירות כי השקיעו בדירות שערכן צפוי לרדת עם יישום המתווה: "הרוכשים בעת הרכישה ידעו היטב מהי המציאות המשפטית", אמר השופט. "מי שרכש דירה של מאות מטרים מרובעים, הציב בה ברזים מצופים בזהב מאופיר ודלתות שנהב מכוש, רהיטי תולענה (מהגוני) ופסנתר כנף רב-יוקרה - ידע שהוא מניח את השקעתו על קרני המתווה".

בערעור שהגישו בעלי הדירות במרינה לבית המשפט העליון, הם טענו כי המתווה סותר את פסק הדין שקבע כי יש להשכיר את הדירות לפחות חצי שנה, כאשר הוועדה המקומית החמירה וקבעה כי הדירות יועמדו להשכרה לתקופה של מינימום 9 חודשים. על כן הם טענו כי מדובר במתווה שמהווה אפליה אסורה.

בית המשפט העליון, בהרכב של 3 שופטים - ענת ברון, אורי שוהם, ויורם דנציגר - דן בערעור, וברוב של שני שופטים - ברון ודנציגר - דחה אותו. שוהם בעמדת מיעוט קבע כי המתווה שניסחה הוועדה המקומית לוקה בחוסר סבירות, ולמעשה, הוועדה המקומית כופה על בעלי הדירות שעליהם חל המתווה, למסור את החזקה בדירותיהם לחברת ניהול חיצונית באופן שיפגע בזכות הקניין שלהם.

מנגד קבעו השופטים דנציגר וברון כי מראש לא היתה לבעלי הדירות במרינה הזכות לעשות בהן שימוש כדירת מגורים רגילה, ועל כן זכות הקניין שלהם מוגבלת. הם חלקו על דעתו של שוהם כי המתווה לוקה בחוסר סבירות, וכי הוועדה חרגה מסמכותה. באשר לסוגיית חברת הניהול סברו השופטים כי על-פי עמדת משרד התיירות, הדרך ליישם את החלטת בית המשפט העליון משנת 2006 היא באמצעות חברת ניהול.

עורכי הדין גד טיכו ואורית אלמוזלינו-רייז ממשרד כספי ושות' ועורכי הדין עמית מור ורם פרדס ממשרד נשיץ ברנדס, אמיר ושות', המייצגים את בעלי דירות הנופש במתחם, מסרו ל"גלובס" כי בכוונתם לעתור לקיום דיון נוסף.

אם לא תהיה דחייה נוספת, המועד בו המתווה ייכנס לתוקפו הוא בתחילת אוקטובר 2018.