נדחתה תביעת ענק של פסגות נגד בכירים לשעבר בקרן הפנסיה

בית המשפט העליון דחה היום (ב') תביעת ענק בסכום כולל של כ-190 מיליון שקל של פסגות נגד בעלי תפקידים שניהלו בעבר את אחת מקרנות הפנסיה שלה. עוד נקבע כי אין להתערב בתשלום ההוצאות שכבר הושת על פסגות במחוזי, בסך יותר מ-2.6 מיליון שקל.

קרן הפנסיה שעומדת במרכז הסכסוך היא קופת תגמולים וקרן פנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית, שהוקמה על-ידי ההסתדרות ונרכשה בשנת 2010 על-ידי פסגות פנסיה.

בשנת 2007 פנה הממונה על שוק על שוק ההון לרו"ח ראובן סווירי, על-מנת שיערוך דוח ביקורת על התנהלות הקרן, כאשר הדגש הושם על בחינת פעילות הקרן בשנים 2002 עד 2006. הדוח הוגש בשנת 2008 והצביע על ליקויים רבים בהתנהלות הקרן, שלשיטת סווירי הסבו נזקים של ממש לעמיתים בקרן.

חודש לאחר הגשת הדוח מינה הממונה על שוק ההון מנהלת מורשית לקרן והפקיע את סמכויות הניהול ממנהליה הקודמים. שנה מאוחר יותר הגישה הקרן, באמצעות המנהלת החדשה יעל אנדורן, תביעה נגד 18 נושאי משרה שכיהנו בתקופה שנבחנה בדוח של סווירי, ובעיקר נגד הדירקטורים שכיהנו בקרן ובחברה שהייתה בבעלות הקרן - מלון הוד המדבר.

על אף שפסגות לא החזיקה בבעלות הקרן בעת הגשת התביעה, היא נכנסה בהמשך בנעלי הקרן כתובעת והמשיכה לנהל את ההליך נגד נושאי המשרה.

במסגרת התביעה שהוגשה נטען כי נושאי המשרה גרמו נזק לנכסי העמיתים שנוהלו על-ידם, והוטחו בהם טענות קשות במסגרת 3 תתי-פרשות, כאשר חלק מרכזי מהטענות הופנה כלפי מיכאל צולר, מי שהיה יו"ר הדירקטוריון, דירקטור וחברת ועדת ההשקעות של הקרן בתקופה הרלוונטית. גם חברת הניהול והייעוץ "פושקין" שבבעלותו נכללה ברשימת הנתבעים בהליך.

בין הנתבעים הנוספים ניתן למצוא את אברהם הירשזון, שר האוצר לשעבר שכיהן בתקופה הרלוונטית כדירקטור ובעל זכות חתימה בהוד המדבר, ואף היה יו"ר ההסתדרות הלאומית בעברו; יהודה זיכרמן, שימש כמנכ"ל ודירקטור בהוד המדבר; ציון כהן, שימש כנושא משרה בקרן והתמנה למנכ"ל הקרן באפריל 2003; וכן חברי דירקטוריון נוספים של הקרן ודירקטורים חיצוניים בקרן (שחלקם אף שימשו כחברי ועדת הביקורת או ועדת ההשקעות של הקרן).

שיפוץ המלון שהוביל למחיקה של יותר מ-100 מיליון שקל מדוחות הקרן

הפרשה הראשונה אליה התייחס הדוח היא השקעת הקרן במלון הוד המדבר בים המלח. הקרן, שכבר החזיקה ב-20% ממניות המלון, רכשה בשנת 1997 מקופת-חולים לאומית את מניותיה במלון, כך שהפכה לבעלים של 80% מהמניות, ובשנת 2001 רכשה את ה-20% הנותרים מההסתדרות הלאומית והפכה לבעלים הבלעדיים של המלון.

סווירי מצא שעל אף שבעת רכישת המניות מקופת-חולים לאומית, ועדה מקצועית העריכה כי יש צורך בהשקעה של 4 מיליון דולר בשיפוץ המלון - סכום שהובא בחשבון בקביעת שווי המניות שנמכרו לקרן תמורת 9.5 מיליון דולר בלבד - בפועל השקיעה הקרן קרוב ל-100 מיליון שקל בשיפוץ המלון שנמשך לאורך 4 שנים, באמצעות שטרי הון (ללא הצמדה וריבית) שהנפיק המלון לקרן, וכן הוזרמו מהקרן כספים לשם כיסוי הפסדיו התפעוליים של המלון. לאחר סיום השיפוץ הוזמן שמאי מקרקעין שהעריך את שווי המלון ב-72 מיליון שקל בלבד, דבר שהוביל, על-פי התביעה, להפחתה של כ-107 מיליון שקל בדוחותיה הכספיים של הקרן לשנת 2003.

בתביעה נטען כי היקף הכספים שהושקעו במלון לאורך השנים מעיד על כך שצולר, זיכרמן וכן דירקטורים נוספים שהחזיקו במקביל בתפקידים בהסתדרות, לא בחנו את כדאיות עסקת רכישת המלון עוד בשנת 1997, וכן שבמשך שנים הזניחו את תפקידם ולא ביקרו או פיקחו על העברות הכספים מהקרן למלון.

עוד נטען כי אותם נושאי משרה העדיפו את האינטרסים של ההסתדרות הלאומית שמינתה אותם לתפקיד, על פני האינטרסים של עמיתי הקרן, מכיוון שלא דרשו מההסתדרות, שהחזיקה באותה עת ב-20% ממניות המלון, לשלם את חלקה היחסי בעלות השיפוץ ובהפסדיו התפעוליים.

בשל פרשה זו נתבעו אותם בעלי תפקידים בגין נזקי השיפוץ שלשיטת פסגות הסתכמו בסך של 162,498,800 שקל.

הברחת כספים מן הקרן לכיסה הפרטי של ההסתדרות

הפרשה השנייה עוסקת בחברת ה.ע.ל תשורה שהקים צולר על-מנת לספק שירותי ניהול לקרן, לאחר סיום היחסים בין הקרן לחברת ניהול אחרת. תחילה, עוד בטרם הקמת החברה החדשה, אישרה האסיפה הכללית להעביר לידי צולר 18% מהסכום שנחסך לקרן מהפסקת תשלום דמי הניהול לחברת הניהול הקודמת, וזאת מאחר שצולר הביא להסדרת וסיום היחסים עם החברה, "לשביעות-רצונה המלא של הקרן, העמיתים ובעלי המניות".

כחודש לאחר מכן, בדצמבר 2002, אישר דירקטוריון הקרן להתקשר עם החברה החדשה שהקים צולר, ומיד לאחר מכן עבר צולר לעבוד בחברה החדשה, ביחד עם מספר עובדים נוספים של הקרן, ושימש כיו"ר הדירקטוריון שלה.

בין השנים 2003 ל-2006 העבירה הקרן דמי ניהול לחברת שירותי הניהול בסכום כולל של 29 מיליון שקל, ונטען כי 9 מיליון שקל מתוכם שימשו כשכרו של צולר. בנוסף, בספטמבר 2009 אישר דירקטוריון חברת שירותי הניהול חלוקת דיבידנד בסך 1.6 מיליון שקל להסתדרות הלאומית.

בתביעה נטען כי הקמת החברה נולדה בחטא ונועדה להתגבר על האיסור שנקבע בתקנון, שלפיו ההסתדרות הלאומית אינה רשאית להשתתף ברווחי הקרן, כך שההסתדרות הלאומית עשתה שימוש בחברת שירותי הניהול "להברחת כספים מן הקרן לכיסה הפרטי של ההסתדרות הלאומית".

עוד נטען כי החלטת האסיפה הכללית, שבמסגרתה הוסכם על הקמת החברה והעברת כספי הניהול לידיה, התקבלה בחוסר סמכות, מאחר שלאסיפה זו לא הוזמנו בעלי המניות של הקרן. פסגות אף העלתה טענות כלפי חברי הדירקטוריון של הקרן, שאישרו את ההתקשרות "בדיעבד, בחטף, מבלי שעמדו על טיב ההתקשרות".

בגין מעשים אלה טענה פסגות כי יש להורות לצולר להשיב את כל הכספים שקיבל בגין ההתקשרות עם ה.ע.ל תשורה וכן לחייב את יתר נושאי המשרה הקשורים לפרשה בפיצוי בגובה טובת ההנאה שלכאורה נגזלה מעמיתי הקרן - סכום שהסתכם בסך של 11,554,777 שקל לטענת פסגות. 

פרשת הוד המדבר 

הפרשה השלישית עסקה בשותפות "הוד יובלים אזחקות", שחברת הוד המדבר הייתה שותפה בה ב-80%, כאשר 20% הנותרים הוחזקו באמצעות קרן הפנסיה יובלים, שלטענת פסגות הייתה בבעלות בלעדית של ההסתדרות הלאומית.

השותפות נוסדה בשנת 2001 על-מנת לייצר פלטפורמת השקעה משותפת לשתי הקרנות, כאשר הנהלתה הורכבה מ-3 נציגים - זיכרמן וכהן, שייצגו את המלון (מטעם קרן הפנסיה שהגישה את התביעה); וצולר, שייצג את קרן יובלים (וכיהן באותה תקופה כדירקטור בהוד המדבר וכיו"ר הדירקטוריון בה.ע.ל תשורה).

מעת הקמתה השקיעה השותפות במגוון השקעות, והעיקרית שבהן הייתה במניות של דש אייפקס הולדינגס, כך שבינואר 2004 החזיקה השותפות ב-89% ממניות דש אייפקס, ששווייה הוכפל פי 6 בין השנים 2002-2005.

במהלך שנת 2004 החליטה השותפות להעניק לצולר בונוס בגין הצלחת השקעותיה בדש אייפקס, בשיעור של 5% ממניות השותפות בדש אייפקס. קודם שניתן הבונוס הזמינה הנהלת הקרן חוות-דעת משפטית מאת יועץ משפטי חיצוני, שציין כי אין מניעה עקרונית להעניק בונוס לנושא משרה בכפוף לכך שההחלטה תתקבל באורגנים המתאימים, וכך היה.

באוגוסט 2004 הודיע צולר על מימוש הבונוס, סכום שעמד על כ-2.4 מיליון שקל. לגרסת פסגות, מתן הבונוס לא דווח לממונה ואף לא קיבל ביטוי בדוחות הקרן, המלון או השותפות.

בתביעה נטען כי התנהלות חברי הדירקטוריון וועדת הביקורת של הקרן בנוגע לבונוס לצולר מהווה "הפרה של חובות הנאמנות האמונים והזהירות שהוטלו עליהם כנושאי משרה בקרן". פסגות טוענת כי יש לבטל את ההחלטה לאשר את תשלום הבונוס לצולר, ולכן על צולר ונשואי המשרה הנוספים המעורבים בפרשה להשיב את המניות "בעין", או לפי ערכן הנסחר של המניות (סך של 8,317,402 שקל); או את ההטבה הכספית שניתנה לצולר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ומע"מ (סך של 3,770,632 שקל).

המחוזי: לא דבק רבב בהתנהלותם האישית של הנתבעים

השופט יהודה פרגו מבית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה את תביעת פסגות, תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת על האופן שבו נערך דוח סווירי. השופט פרגו קבע כי לא ניתן "להגיע למסקנות כה מרחיקות לכת בדוח ביקורת, בוודאי לא ב'ביקורת עומק', מבלי לשוחח עם נושאי המשרה הנוגעים בדבר בקרן ועם הרפרנטים במשרד האוצר".

ביקורת דומה הפנה פרגו לחוות-דעת של פרופ' ירון זליכה, מי שהיה החשב הכללי במשרד האוצר, שהוגשה מטעם פסגות. לאור זאת בחר השופט פרגו להעדיף את חוות-הדעת שהוגשו מטעם הנתבעים, על פני חוות-הדעת של פרופ' זליכה, ולא לייחס כל משקל לדוח שהכין רו"ח סווירי.

פרגו קבע כי דירקטוריון הקרן וועדות המשנה קיימו ישיבות סדירות, כמתבקש, שבמסגרתן נדונו בצורה מפורטת ואושרו באופן מושכל כלל הנושאים שקשורים להתנהלות הקרן והשקעותיה. עוד ציין השופט פרגו כי בשנים הרלוונטיות הקרן הייתה קרן הפנסיה היחידה שהצליחה לשמור על איזון אקטוארי, ואף בכך יש כדי להעיד על התנהלותה התקינה.

לבסוף קבע השופט פרגו כי מחומר הראיות שהוצג בפניו עולה כי לא דבק רבב בהתנהלותם האישית של הנתבעים, החלטותיהם התקבלו בסמכות, והם פעלו למען ולטובת עמיתי הקרן.

לאור דחיית התביעה, קבע השופט פרגו כי פסגות תשלם לנתבעים הוצאות בסך כולל של 2.67 מיליון שקל, שיתחלקו בין הנתבעים.

העליון: לא הוכח שהפעולות הסבו נזק לקרן

פסגות ערערו לעליון על פסק הדין, ויום לפני תחילת הדיון ביקש היועץ המשפטי לממשלה להצטרף להליך, "מאחר שההליך מעורר מספר שאלות משפטיות שחורגות מעניינם של הצדדים". בא-כוח היועמ"ש הצטרף למעשה למערערים וטען כי לנוכח החובות המוגברות החלות על נושאי המשרה בקרנות פנסיה, אין מקום להחיל על הנתבעים את הגנת כלל שיקול-הדעת העסקי, כי הם נדרשים לעמוד באמות-מידה מחמירות יותר.

מכיוון שאחת מטענות ההגנה של הנתבעים הייתה שהממונה על שוק ההון פיקח וידע על מהלכי הקרן ביחס לכל הפרשות הנדונות, ציין בא-כוח היועמ"ש כי "אף במצב שבו היה מוכח כי הרגולטור תמך בפעולותיה, הדבר אינו גורע מאחריות הדירקטורים ונושאי המשרה למהלכי קרן הפנסיה שמנוהלת על-ידם".

השופטת ענת ברון, אליה הצטרפו השופטים יורם דנציגר ונעם סולברג, החליטה לדחות את הערעור. על אף שקבעה כי "לא מצאתי להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי הנטועות במסכת העובדתית שנפרשה לפניו ובהתרשמותו מן העדים", הוסיפה ברון כי פסק הדין במחוזי "מכיל מספר קביעות שלא ניתן להותיר על כנן".

ברון ציינה כי "יש להודות כי התמונה הכללית שמצטיירת מכלל החומר שהונח לפתחנו מעוררת תמיהות ותהיות בנוגע לחלק ממהלכי הקרן", והוסיפה: "כך, שעה שהמסכת העובדתית שנתבררה מלמדת לכאורה כי הקרן פעלה ביד שלובה עם ההסתדרות הלאומית, ולא הקפידה להפריד את ענייני עמיתיה מענייני ההסתדרות כפי שמצופה היה שתעשה".

בית המשפט המחוזי קבע כי מכיוון שלאחר תחילת ההליך בבית המשפט המחוזי נחתם הסכם פשרה בין הקרן לבין ההסתדרות, במסגרתו הסכימו הצדדים לוותר על טענותיהם ההדדיות, ההסכם חל גם על התביעה נגד נושאי המשרה, בקשר לרוב הפרשות המוזכרות בה, למעט פרשת שיפוץ המלון.

השופטת ברון דחתה את הפרשנות הזאת של השופט פרגו וקבעה כי "לשון הסכם הפשרה ברורה, ועל פניו עולה ממנה כי כוונת הצדדים הייתה לוותר על התביעות ההדדיות של הקבוצות אחת כלפי השנייה (לרבות בעלי מניותיהם, נושאי משרה ועובדים); ובמקביל להותיר בידן את האפשרות לתבוע רשימת נתבעים מצומצמת שהפירוט שלה צורף להסכם הפשרה".

יחד עם זאת, השופטת ברון הדגישה כי מניתוח נסיבות הפרשות השונות, נמצא כי "אין מקום לייחס אחריות למשיבים בעילות שנטענו נגדם, ואף לא הוכח כי שיפוץ המלון וההתקשרות עם ה.ע.ל תשורה הסבו נזק". 

באשר לעמדת היועמ"ש שהוצגה במסגרת ההליך, בדבר החלת כלל שיקול-הדעת העסקי על נושאי המשרה בפרשה, נמנעה ברון מהכרעה, שכן לשיטתה יש לדחות את הערעור אף מבלי להחיל את ההגנה במקרה הנדון. "איני מוצאת להידרש לסוגיית תחולת כלל שיקול-הדעת העסקי על החלטות של נושאי משרה בקרן פנסיה שטרם הוכרעה בפסיקת בית משפט זה", כתבה ברון, והוסיפה: "המדובר בסוגיה עקרונית וחשובה שטומנת בחובה שיקולים לכאן ולכאן - כפי שעולה מכתבי הטענות של הצדדים בהקשר זה ומהעובדה שהיועמ"ש ביקש להביע עמדתו בנושא - והיא כרוכה בבירור היקף החובות שחלות על נושאי משרה בקרן פנסיה, שאף בנוגע אליה ציינתי כי עסקינן בסוגיה נכבדת שביום מן הימים נדרש יהיה לצקת בה תוכן. מאחר שבענייננו הקביעות העובדתיות מכריעות את הכף, איני נדרשת לדון בשאלה זו, ואותירה בשלב זה בצריך עיון". 

לאור כל זאת החליטה ברון כי יש לדחות את הערעור, לגופן של הטענות.

לאור סכום ההוצאות הגבוה שכבר נפסק לחובתה של פסגות בבית המשפט המחוזי, אותו החליטו שופטי העליון להותיר על כנו, וכן מכיוון שחלק מטענותיה של פסגות התקבלו, לא הוסיפו שופטי העליון בתשלום הוצאות נוסף בגין הערעור לעליון. 

את המנהלים הנתבעים ייצגו עורכי הדין נדב ויסמן, אור בר-און גיל ואדם שפירא ממשרד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל ושות' וכן עורכי הדין בעז בן-צור, קרן שמש ואורי שנלר ממשרד בעז בן-צור ושות'. את אברהם הירשזון ייצג עו"ד אלירם בקל. את פסגות ייצגו עורכי הדין ארנון שגב, עופר יובל והילה אהרוני. את היועץ המשפטי לממשלה ייצג עו"ד אפי יגל.