להתרגל לחיות בלי טורקיה

חילופי המהלומות הדיפלומטיות בין ישראל לטורקיה הם רק קצה של קרחון אסטרטגי שמאיים על שותפותיה של טורקיה בנאט"ו ועל שכנותיה במזרח אגן הים התיכון. זה זמן רב ששליטה הרודני רג'פ טאיפ ארדואן מנהל מדיניות פנים וחוץ המנוגדת לערכי היסוד של האיחוד האירופי, שבעבר רצתה טורקיה להצטרף אליו. לאחרונה מתנהל ארדואן לא כחבר בנאט"ו אלא כיריב.

השתתפותו בפסגה המשולשת עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא איראן חסן רוחאני בתחילת אפריל השנה, הייתה לצנינים בעיני הנשיא האמריקאי דונלד טרמפ וחלק ממנהיגי אירופה. ארדואן מרבה למתוח ביקורת גלויה על ארה"ב - על תמיכתה במיליציות הכורדיות בצפון סוריה, על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן ולאחרונה על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ועוד.

החלטתה של טורקיה לרכוש מערכת הגנה אווירית רוסית משוכללת, מסוג אס-400, מעוררת תמיהות בקרב שאר חברות נאט"ו, שכן בנוסף לחוסר ההתאמה הטכנית של מערכות מתוצרת מערבית שבשימוש נאט"ו לבין המערכת הרוסית, עולה השאלה - מה טעם ראה ארדואן לרכוש נשק ממי שאירופה רואה בה יריב.

בהיעדר הסבר סביר אחר, אצטט ידידים טורקים ש"יותר משהוא חושש מטורקיה, חושש ארדואן מחיל האוויר הטורקי ומניסיון הפיכה צבאית", ולכן הוא זקוק למערכת טילים שלא תזהה מטוסים של חיל האוויר הטורקי כ"עמית", כפי שמערכת מערבית הייתה פועלת, ומונעת שיגור טילים נגדם.

אם בטורקיה או במדינות מסוימות באירופה היו עוד מעטים שהשתעשעו באפשרות הקלושה שתימצא הדרך להפוך את טורקיה לחברה באיחוד האירופי, באו צעדי הדיכוי והמעצרים ההמוניים של גורמים במערכות הצבא, הביורוקרטיה, המשפט והעיתונות, הנחשדים כמתנגדים, וסתמו את הגולל. זאת, אף כי תעודת פטירה של רעיון החברות טרם הונפקה.

במזרח התיכון התגבשה קואליציה אנטי-טורקית לא פורמלית, הכוללת את מרבית המדינות במפרץ ובראשן ערב הסעודית, את מצרים וישראל. לכולן דאגה משותפת מהצעדים שבהן נוקטת טורקיה באזור, כמו הקמת מוצבי חוץ בקטאר ובחוף האפריקאי של האוקיינוס ההודי, וסיוע לארגונים דוגמת החמאס. הסיוע הטורקי לגורמים פלסטינים לאומנים, במיוחד בירושלים, לא פסק גם אחרי ניסיון ההסדרה של היחסים הדיפלומטיים לפני שנתיים.

האיבה שבין יוון וקפריסין מחד ובין טורקיה מאידך, והתוקפנות הטורקית נגד ישראל, הן חלק מאבני-הבסיס שעליהן קמה בשנים האחרונות הברית ההלנית-ישראלית הלא כתובה. היא מתבטאת, בין השאר, במפגשים המשולשים של ראשי מדינות אלה, ובגיבוש תוכניות לשת"פים בתחומים רבים, ובעיקר בתחום שינוע הגז הטבעי מחוף הים התיכון לאירופה.

סביר להניח שהאופציה של מכירת גז טבעי לטורקיה ויצוא דרך מדינה זו היא האופציה הנכונה יותר מבחינה כלכלית. אך ההתנהלות המדינית של טורקיה הופכת אופציה זו להרפתקה מסוכנת. מנגד, שת"פ בין ישראל, מצרים, קפריסין ויוון, יכול להפוך את הנזלת הגז במתקנים הקיימים במצרים, ושינועו במכליות למתקני קבלה ביוון, לחלופה ריאלית. על בסיס זה, יכול להתפתח שת"פ רחב יותר במזרח אגן הים התיכון, המתאים את עצמו למצב שבו טורקיה הפכה ליריב.

ארה"ב והאיחוד האירופי יכולות לסייע לקידום שת"פ מזרח ים-תיכוני, על ידי מתן מטרייה פיננסית ומדינית. שת"פ כזה יכול לכלול בעתיד גם את עזה, ששילובה יאפשר את ניצול הגז הטבעי שלחופה; גם יסייע לה ולרשות הפלסטינית להיחלץ מהשפל הכלכלי שבו הן מצויות.

לשיגיונותיו של ארדואן יש תשובה, והיא מחייבת שת"פ של כל אלה הנפגעים מהם.

■ הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ושגריר לשעבר בירדן ובאיחוד האירופי.