מבצע ללקוח החדש: אברמוביץ'

א.

השבוע הרמתי מבט אל הירח, ירח של סיוון, לראות אותו הולך ומתמלא. הערב, חמישי, יגיע לשיא עגול ויפה ויתחיל להיגרע. לא רק הירח נגרע השבוע, העולם כולו נגרע מעט: אלן בין, האיש הרביעי שהלך על הירח, הלך השבוע לעולמו בגיל 86. לא הכרנו, אבל אני מחשיב את כל מי שהיה בחלל לחברי הטוב, ואת מי שהלך על הירח לתאום שאף פעם לא היה לי; האנשים שהגשימו את החלום האנושי הגדול מכולם.

12 אנשים הלכו על הירח בסך הכול מאז המפץ הגדול ועד היום - רק ארבעה מתוכם עדיין מתהלכים בינינו. הם עמוק בעשור התשיעי לחייהם ולא נעשים צעירים מיום ליום. אם לא נגיע לחלל בעתיד הממש קרוב, תוך שנים ספורות תמצא האנושות את עצמה במצב מזעזע שבו אף אחד מבניה ובנותיה החיים לא הלך על הירח. אז נכון שאפשר לצפות בסרטים, להביט בתמונות ולבחון את העדויות. אבל זה לא אותו דבר.

כן, אני יודע שיש לנו נציגים בתחנת החלל, אבל עם כל הכבוד, תחנת החלל זה לא זה: היא יותר קרובה אליי מאשר אילת. 400 ק"מ, אתם עושים ממני צחוק? אלן בין גמע מרחק גדול כמעט פי אלף - 384,400 ק*מ - כדי להגיע לירח. הוא שהה שם כיום וחצי והלך על אדמת הירח טיפה פחות משמונה שעות. בסך הכול שהה בין בחלל 69 יום, 15 שעות ו-14 דקות, שזה כ-69 יום, 15 שעות ו-14 דקות יותר ממני.

אני יודע שאסור להשוות, אז אשווה בכל זאת: זה מזכיר לי את ניצולי השואה. גם הם הולכים ומתמעטים, לא עלינו, ובהנחה ששואה חדשה לא תקרה לעולם, הרי שתוך כמה שנים לא ייוותרו בינינו אנשים שחוו את השואה. ונכון שהעדויות נגבו, התמונות צולמו והסרטים הוסרטו. אבל שוב, זה לא אותו הדבר.

השפל של האנושות, השיא שלה - שניהם התרחשו תוך דור ועוד מעט יהפכו שניהם להיסטוריה: אירועים שאין בינינו מי שחווה אותם על בשרו.

ב.

כגרופי של אסטרונאוטים - בנאדם הרי צריך לשאת עיניים למישהו, לא? - אני יכול להעיד שאלן בין היה מהמיוחדים שבהם. כשפרש מנאס"א החליט להקדיש את עצמו לציור, ואת ציוריו הקדיש לירח. כדאי מאוד לבקר באתר של אלן ולבהות בציורים, הם שונים מכל מה שאנחנו חושבים על הירח: בין צייר אסטרונאוטים שמחים, מהלכים על הירח, רצים, שרים ורוקדים ("מה היינו, ג'ירפות או איילות?", קרא לאחד מציוריו ובו נראים הוא ושותפו מקפצים בכבידה נמוכה); הוא צייר אסטרונאוטים משתקפים זה בקסדת רעהו, את הירח צייר בוורוד ובתכלת וכל האמנות שלו היא ביטוי נפלא של אהבת המדע, העולם והכרת תודה לגורל. "אני היחיד שיכול לצייר את הירח", אמר, "כי אני היחיד שיודע לומר אם הציור נכון או לא".

בין אף פעם לא הסתיר את השמחה שלו. רק בגלל זה עצוב לי עליו. "בתנ"ך כתוב שגורשנו מגן העדן", אמר, "שטויות. מי שהיה בירח הריק, הטרשי, חסר המים והחיים, יכול להעיד שכדור הארץ שלנו הוא הוא גן העדן - פשוט הסתכלו מסביב". אהבתיך, אלן בין. היה תענוג וזכות לחיות איתך באותו הזמן על אותו הכדור. היה שלום ותודה על האנרגיות הטובות.

אני לא סתם מעריץ אסטרונאוטים. מיורי גגארין, האדם הראשון שיצא לחלל, ועד לאנטון שקפרלוב (Shkaplerov) שנמצא שם עכשיו - כל מי שיצא את גבולות העולם נחשף לאמת חדשה, אמת אמיתית, טרנסנדנטית. מי שיוצא לחלל נהיה בודהא, מתמלא בפליאה, שמחה, אהבת אדם ותחושה קסומה של אחדות עם היקום כולו. הם משתנים שם למעלה. זה המקום שאני רוצה להגיע אליו.

ג.

דורון מדלי, מחבר השיר TOY, עורר השבוע ננו-סערה כשטען שהשיר הוא שלו ושנטע ברזילי רק נקלעה לסיטואציה. אנשים ממש כעסו עליו, כך התרשמתי, אבל מלבד זה שאנשים תמיד מחפשים על מה לכעוס, לא כל-כך הבנתי למה. הרי נטע אכן נקלעה לסיטואציה של מדלי. כי מדלי חווה את החיים כמו כולנו: מהמרכז החוצה, והמרכז זה מדלי, ומדלי הוא כל אחד מאיתנו. הסיטואציה של מדלי זה מה שקורה למדלי. נטע ושאר העולם פשוט נקלעים לשם איכשהו ויוצאים משם מתישהו. נטע נקלעה לסיטואציה של מדלי כמו שמדלי נקלע לסיטואציה של נטע בסיפור שלה - לקחה שיר די בינוני ועשתה ממנו להיט. מי לא נקלע לסיטואציה? גם אלן בין נקלע לסיטואציה - טייסים לא פחות טובים בשנים אחרות לא זכו להזדמנות לטיסה מאוישת.

מדלי צדק: היא נקלעה לסיטואציה שלו. אבל מדלי טעה: מהרגע שנקלעת לסיטואציה, היא שלך. מיהו אדם באמת? אולי זה שמצליח לראות את כל הסיטואציות ביחד, להכיל את הריבוי, לראות את האיחוד. בשביל זה צריך להיות אסטרונאוט.

ד.

יש בעולם ארבעה אנשים שהלכו על הירח ו-2,208 מיליארדרים. זה שנמצא במקום הראשון, ג'ף בזוס מאמזון, הכריז השבוע שבכוונת חברת החלל שלו לקדם התיישבות על הירח, וזה שנמצא במקום ה-126, רומן אברמוביץ', עלה לארץ (לפי דיווחים והערכות שלא אושרו או הוכחשו) במה שנראה כמו המסלול המהיר ביותר והפך באחת לישראלי העשיר ביותר, עם הון מוערך של 11.4 מיליארד דולר. לא בטח שהפועל "עלה" מתאים פה - אחרי הכול מדובר באדם שהגיע למקלט מס ורוב המקלטים שאני מכיר הם למטה - אבל לך תדע מה קורה אצל העשירים שחוק מילצ'ן (שעומד עכשיו במרכז תיק 1000) חל עליהם, אולי יש להם מקלטים על הגג.

כסף והטבות זה לא הכול בחיים. בסוף, מה שנותן לבנאדם תחושה של בית אלה האנשים שסביבו. לכן אני מרשה לעצמי לבקש מכל אחת ואחד מכם באופן אישי: תחשבו איך הייתם רוצים שיתייחסו אליכם ותהיו נחמדים לעולה החדש רומן אברמוביץ'.

אם אתם רואים אותו מסתובב אבוד בנתב"ג, מסתכל במבט מבולבל על השלטים הענקיים, אנא מכם - היו סבלנים ותפנו אותו לאזור של המטוסים הפרטיים. אם הוא נודד בסמטאות נווה צדק ורוצה לקנות קבוצת כדורגל, תציעו לו את הפועל פתח תקווה ואם הוא פונה אליכם בעברית רצוצה ושואל "אחי, מס הכנסה איפה?", תסבירו לו לאט ובנימוס שאין לו מה לחפש שם בעשור הקרוב - יש לו פטור.

לא שעיני צרה או משהו, חלילה, אבל גם בלי קשר לחוק מילצ'ן כל העניין של לתת הטבות לחדשים תמיד מרגיז אותי. המדינה זה כמו חברת אינטרנט או בנק או משהו: הכול זה רק מבצעים להביא לקוחות חדשים, ככה שככל שאתה יותר ישן אתה משלם יותר. העקביות לא מתגמלת והנאמנות לא משתלמת.

עשר שנים פטור ממס. מה הייתי יכול לעשות עם עשר שנים של פטור ממס! למה להם מגיע ולנו לא? מי לא מכיר את זה שאתה עולה בהגרלה של מס הכנסה לביקורת ספרים - למה שמדי פעם לא יעשו הגרלות לפטור ממס לעשר שנים? קצת בסגנון ימי הביניים, זה נכון, אבל די מתאים לאווירה הכללית.