"כשאני שומע שאנחנו הצבא הכי חזק בעולם, אני מפחד"

בגיל 66, עם רקורד מפואר, שהתחיל אצל נולה צ'לטון על הבמה וב"זהו זה" על המסך, והגיע עד להוליווד - ועם אהבת קהל עצומה שצבר לאורך השנים - מוני מושונוב יכול היה לחגוג את הצגת ה-100 של המופע המצליח שלו, "מפגש מושונוב" שיערך ב-7.6 בצוותא תל-אביב, בתעופה עצמית עם סלטות באוויר. רק שמושונוב, אולי האיש הכי צנוע, חרוץ ומקורקע בתעשייה, ממיר את האופוריה המתבקשת בעיסוק בערכים ובאובדן הדרך של האמנות הישראלית.

כמי שמגדיר את עצמו קודם כול כאיש תיאטרון, מושונוב לא מוצא את עצמו בשנים האחרונות ברפרטואר שהתיאטראות מציעים לשחקנים כמוהו. "התיאטרון במתכונתו הנוכחית התחיל לשעמם אותי", הוא מסביר את הבחירה שלו להפוך ליזם ולמפיק של הפרויקטים שבהם הוא מעורב. "לצערי, הוא מאבד מהערך שלו בארץ, ולא רק בגלל הגברת רגב. זה תהליך שהתחיל עוד לפניה, אבל היא לא מתקנת את זה".

צפו: מוני מושונוב מסביר כיצד הפך ליזם

למה התיאטרון התדרדר למקום כל-כך נמוך?

"כשתיאטראות לא מתוקצבים וחייבים לאזן את עצמם לבד, הם בוחרים רפרטואר שמתאים לטעם הקהל בלבד, ולא באמנות. כששר התרבות מזלזל בערכים אמנותיים, זה מקרין על כולם ואני רואה את הסחף הזה. הפרדוקס הוא שאנחנו מדינה שרואים בה המון תיאטרון".

ובכל זאת, מצאת מחזה ראוי מספיק לטעמך כדי להשתתף בו, "החדר האחורי", של הקאמרי ובית ליסין, לצד אשתך, סנדרה שדה.

"מה שלא משנה את העובדה שהתיאטרון איבד את הקסם שלו בעיניי. פעם ביימתי את 'הכיסאות' של יונסקו, מחזה מופשט ועמוק שהיום, להעלות אותו נשמע לגמרי דמיוני".

עם כל הכבוד לערכים ולאמנות, אתה מוותר על הכנסה טובה בתיאטרון.

"הכנסה קיומית בסיסית. לא הכנסה נאה".

לפי הפרסומים בתקשורת, עלות השכר שלך במהלך שנתיים בהבימה עמדה על כ-730 אלף שקל. לא כזה בסיסי.

"עד היום לא התייחסתי לזה, בגלל שגם בסכומים האלה הייתה מניפולציה. הדלפת המשכורות הייתה חלק מהבלגן שהיה שם ב-2011 במאבקים נגד הממשלה ובעד תקצוב. עשו מעשה לא יפה כשהראו כמה הטאלנטים שהתיאטרון הביא מבחוץ, כדי למשוך קהל, והכניסו להבימה המון כסף - מרוויחים. במסגרת ההסדר לא קיבלתי את כל הכסף שהיו חייבים לי. הסכומים האלה נשמעים נאיביים היום, וכל-כך רחוקים ממה שאנחנו מקבלים".

עם כל הכבוד, מנכ"לים לא מרוויחים סכומים כאלה.

"מנכ"לים מרוויחים יותר. אבל כל העניין עם הבימה פאסה מבחינתי, למרות שהייתי מאוד פגוע מהם, כי הייתי נאמן. אני משתדל לשמור עם כולם על יחסים טובים".

 שדה סנדרה מושונוב מוני / צילום: מץ 76

אז מה מפריע לך?

"אני לתומי חשבתי שמפעלי המנויים מחוץ לתל-אביב - אם זה תיאטרון הצפון, קריית מוצקין, ירושלים, באר שבע או אור עקיבא - יביאו הצגות תיאטרון לא על מנת להרוויח, אלא מתוך שליחות. עם הזמן הבנתי שמה שמניע אותם הוא כסף וזהו. לפני שנים הייתה הצגה בשם 'זרים' בהבימה (מחזה מאת יהושע סובול ובבימויה של נולה צ'לטון) - רק אני וסנדרה, שעסקה באלצהיימר ובעובדים זרים. כל מפעלי המנויים פסלו אותה עוד לפני שצפו בה בכלל והיא הייתה טובה. התחננו שיקנו רק הצגה אחת לניסיון - וראו כי טוב. אלה שלא רצו אותה הרוויחו בזכותה הרבה מאוד כסף, כי היא רצה מעל 20 פעם בכל מקום. אני יודע שיש גם אנשים עם כוונות טובות במפעלים האלה, כאלה שלא לוקחים את התרבות כקרש קפיצה פוליטי, אלא כתוכן ואמנות".

ואולי האשמה היא לא בקניינים אלא במנהלי התיאטראות עצמם, שאיבדו אולי את חוט השדרה ומשתפים פעולה עם המסחריות הזאת?

"קשה לבוא אליהם בטענות, כי התיאטרון הישראלי עסוק בהישרדות וכשאתה נלחם על חייך, אתה מכיר את כל המחילות, אזורי הקרב, הבריחה והמסתור. לכן כמעט בלתי אפשרי להחליף הנהלות של מוסדות תרבות גדולים, כי רק הן יודעות איך להחזיק אותם על הרגליים.

"תראי את מה שקרה לשמוליק יפרח שפרש (מהקאמרי, כשנה לאחר שהחליף בתפקיד המנכ"ל את נועם סמל), ועוד קודם לגרי בילו ודוד אלכסנדר שלא הצליחו להחזיק מעמד. מנהלי תיאטראות חזקים בלשנורר שקל פה ושקל שם ולהפוך את התיאטרון הלאומי ללאומני. הם התחילו לצנזר את עצמם לפני שהשרה מצנזרת".

זה גל שיחלוף?

"אני כבר לא יודע. יש צונאמי ואחריו רעידת אדמה ועוד צונאמי - ואני לא יודע עד כמה אפשר יהיה לשקם. צריך גם לזכור שמנהלי התיאטראות הם לא עסקנים ולא פוליטיקאים, אלא אנשי תרבות ואמנות. אם הם מרגישים שיש רגע שאפשר לעשות בו משהו איכותי, הם יעשו אותו".

כמו "החדר האחורי"?

"שהוא מחזה על טאבו, על התעללות והטרדה מינית בתוך המשפחה. זה לא נושא מוצף, כי לא נעים לעסוק בו וזה בדיוק תפקידו של התיאטרון להשתמש במניפולציה דרמטית כדי להנגיש אותו. המניפולציה הזאת עולה עשרות מונים על כל המניפולציה הטלוויזיונית של הריאליטי, ששם אנשים חושבים שזה באמת קורה, בזמן שהכול חתוך ומבויים. הריאליטי הוא כמו תוכן שיווקי מוסווה. בתיאטרון אתה יודע מראש שמה שתראה הוא לא אמיתי ועובר טרנספורמציה תודעתית ורגשית שגורמת לך להאמין שזו אמת. הריאליטי הוא פשוט מושג שיקרי. שקר בהתגלמותו".

"גם אני צריך להתפרנס"

נשאר ילד מושונוב. משהו בהליכה, במראה הצנום ובגישה גורם לך לחשוב שהוא הרבה יותר צעיר מגילו ועוד רגע הוא יקפץ מולך עם "הבאבא בובה" האנרגטי מדי, במערכון על כדורגל עם אריק איינשטיין ב"כבלים", או ידבר גרוזינית שוטפת בעוד סרט של דובר קוסאשווילי בנון-שלנטיות אגבית ושובת לב, כמו שרק הוא יודע. ממרום השנים והניסיון העצום, הוא מרשה לעצמו להתבטא בחופשיות השמורה לאייקונים תרבותיים כמוהו וכמו רבקה מיכאלי, שהגיעו לשלב בחיים שבו הם לא דופקים חשבון לאף אחד, חוץ מאשר לעצמם.

והרצון להיות נאמן לעצמו הביא אותו להיות חלק מהפקת "אוי אליאס אליאס", על-פי מערכוניו ושיריו של חנוך לוין שיזמה ליליאן ברטו, אלמנתו של לוין, יחד עם דרור קרן - והיה הסנונית היזמית הראשונה שלו. "אחרי שעזבתי את הבימה, ליליאן הציעה לי להצטרף אליהם להפקה. שמנו כסף וארבעה וחצי חודשים של חזרות ולקחנו סיכון, כי לא היה לנו בית להציג בו, וזה עבד.

"מאז, עברנו כבר את ה-300 הצגות ואנחנו עדיין מופיעים. שילבנו גם חומרים מעולים וגם הנגשנו אותם לקהל וזה היה אושר גדול. אותו הדבר עם הערב שלי. עשיתי מפגשים של שאלות ותשובות עם קהל במהלך השנים ולמדתי להכיר אותו".

אבל אתה איש צוות בדם. טבעי לך לעלות לבד על הבמה?

"נכון, אבל אני חייב לעשות את זה".

 מירי רגב / צילום: אמיל סלמן-הארץ

בגלל הפרנסה?

"גם. אני צריך להתפרנס ויש עוד כמה אתגרים שרציתי לכבוש, כמו לעשות סטנד-אפ, מה שאומר לחשוף את עצמי מול הקהל ולא בתור איזו דמות. את האומץ לעשות את זה קיבלתי אחרי שעשו ערב לכבודי: 'עושים כבוד', שזה מין 'חיים שכאלה'. לא חשבתי שאני כזה מבוגר, ואז - לפנים - הבנתי בפעם הראשונה שמעבר לנתון של שנת הלידה ולאנשים שרואים את גילי, יש לי פריבילגיה לצבור הרבה חומרים ולהוציא אותם. דווקא הערך הכלכלי לא מוביל אותי. קיבלתי עכשיו הצעה להשתתף בתוכנית ריאליטי, שכלכלית הייתה משמחת כל בית בישראל, וסירבתי".

לשפוט או להשתתף?

"להשתתף. טיולים כזה. וסירבתי כי אני עדיין מאמין באמנות, במשחק ובתיאטרון. אני אולד סקול. אני לא סובל את השטויות האלה. גם הרומנטיקה של הקולנוע הלכה לאיבוד, כוחם של האולפנים ירד, והקולנוע הפך ללונה פארק של גיבורי-על".

הייתה תקופה שהופעת בסרטים בחו"ל. זה נרגע?

"עוד מעט מתחילים צילומים של סדרה אמריקאית-צרפתית, לא תפקיד גדול. את הקולנוע הישראלי ייבשו וגם היוצרים הישראלים עושים טעויות. וכן, אמנים חייבים לקחת סיכון, לטעות. לקולנוע הישראלי הייתה נקודת פתיחה נהדרת, ואז התחילו לסמן במאים כעוכרי ישראל וסגרו להם את הצ'אנס להצליח. מדי פעם משהו מבליח בקושי.... את יודעת איפה זה קורה? ברשת. אנשים כמו רועי כפרי ואודי כגן עושים שם דברים מדהימים".

ועדיין זה בידור, לא חנוך לוין.

"גם אני עושה בידור ולא מאבד את הערך. הופעתי עם יוני רכטר, גידי גוב ובראבא, ועכשיו חוזר הערב שלי עם בראבא, מתוך נקודת מוצא שבידור טוב הוא לא אנטיתזה לתיאטרון. הדיי-ג'וב שלי היה תיאטרון והבידור פרנסה מצוינת. במופע שלי הבידור הוא לא סתם דאחקות. אני מספר איך נולד הבאבא בובה בהיסטריה של מלחמת המפרץ, כשכולם חשבו שטילים כימיים וביולוגיים יאכלו אותנו. את יודעת שהבאבה בובה הציל אנשים במלחמת המפרץ? שהוא הוציא אנשים מתופעה קיצונית של חרדה? האיש ההיסטרי הזה נתן לאנשים נחמה, יכולת לדבר על מה שמבייש לדבר עליו, על חרדה, על פחד, על אימה. הרשות שלי לספר על זה כעת באה מערב ההוקרה ההוא".

 הצגה אוי אליאס אליאס- ליליאן ברטו מוני מושונוב דרור קרן / צילום: גדי דגון

אתה צריך לקבל רשות ממישהו? אתה מוני מושונוב! מאיפה חוסר הביטחון הזה?

"עד היום אני מקנא באנשים שמצליחים, ובכאלה שעשו דברים שאני מת לעשות. מעולם לא עליתי למשרדי הנהלת התיאטרון ודרשתי לקבל תפקיד, כי זאת לא הדרך שלי. אני מאמין בקסם של התיאטרון".

אתה כל-כך נאיבי. זה לא עובד ככה מזמן.

"אני מקבל את זה כקומפלימנט. זאת נאיביות מבחירה. באמנות צריך כל הזמן לשאול שאלות, וגם זאת נאיביות. אתה חייב להיות תמים כדי להיות אמן".

אתה אולי תמים, אבל לא פראייר. אתה מפיק את "מפגש מושונוב".

"עם עינת בסר. עם השנים למדתי שאני צריך לשווק את עצמי וזאת הסיבה שאנחנו יושבים עכשיו ומדברים, כי זה חלק מהעניין. יש לי חברים, נגני ג'ז מהדור הצעיר יותר, שמתאמנים 6-5 שעות ביום, ובשאר הזמן הם עסוקים בלשווק את עצמם בכל הכוח. התמזל מזלי שבגיל 28 התחלתי לעשות את 'זהו זה', שנתן לי כרטיס ביקור שבו יכולתי להשתמש תקופה מאוד ארוכה".

אתה מעורב גם בצד הכלכלי של ההפקה?

"בצד הכלכלי לא יותר מדי. אם הייתי איש עסקים, הייתי היום אמיד. לא ידעתי שאני צריך לעשות משהו עם הכסף שהרווחתי, שצריך להשקיע אותו. ידעתי שיש לי מקצוע וזהו. מעניין אותי שתהיה לי רווחה פנסיונית שתאפשר לי לפרוש. מעולם לא השקעתי בנדל"ן חוץ מהבית שלנו".

וסנדרה כמוך?

"דומה מאוד".

בוא נדבר על נושא אחר, אולי גם נאיבי וקרוב לליבך. התגייסת להציל את הטלוויזיה החינוכית מסגירה, אף שאמרת פעם שלא אכפת לך מהחינוכית, אכפת לך מהנוער.

"ואני עומד מאחורי זה, כי הסגירה של החינוכית תפגע בילדים ובנוער. זאת תהיה טעות גדולה. עשיתי שתי עונות של 'ביש גדא' וקיבלתי פידבקים מופלאים על המסרים הלימודיים והחינוכיים, שאין במקום אחר. אנחנו לא מדינה סוציאליסטית, אני מבין. אבל צריך למצוא את הדרך שהיא תמשיך להתקיים כערוץ ציבורי שלא תלוי ברייטינג".

מה הלאה?

"אף פעם לא היו לי חלומות גדולים. אני רואה את עצמי מופיע במופע שלי עד יומי האחרון, כי הוא משתנה כל הזמן. הדבר הבא שאני רוצה ליזום זה עוד ערב של חנוך לוין - ועוד לא יודע איך ומה.

"אני מאוד גאה ב'קצרים' וב'היהודים באים'. צילמנו עכשיו את העונה השלישית ואני מקווה שתהיה עוד לפחות עונה אחת. הייתי רוצה לעשות עוד תפקידים בתיאטרון, למרות שאני פסימי, אבל את יודעת מה, את צודקת שהיום יש חשיבות עצומה למיתוג ולשיווק העצמי. גדלתי בדור שהמילה קריירה הייתה מילה שהתביישו להשתמש בה".

וממה אתה הכי חרד היום?

"ממה שקורה בגבולות שלנו. בכל פעם שאני שומע שאנחנו הצבא הכי חזק בעולם, אני מתחיל לפחד. כי אנחנו נוטים לשכוח עד כמה אנחנו יכולים להיות פגיעים. אבל אני בעיקר חרד מהשנאה, שכדי להצליח, אתה חייב לשנוא מישהו אחר, וגם מהבורות. אנשים מאמינים שהשקר הוא האמת המוחלטת וזה מפחיד".

מוני מושונוב

אישי: 66, נשוי לשחקנית סנדרה שדה ואביהם של זמרת האופרה אלמה מושונוב ושל השחקן והמוזיקאי מיכאל מושונוב. מתגורר בתל-אביב

אקטואלי: בימים אלה חוגג מופע הסטנד-אפ שלו "מפגש מושונוב" את הצגת ה-100. המועדים הקרובים: 1.6 במשכן למוזיקה ואמנויות ברעננה, 7.6 בצוותא ת"א, 11.6 בבית העם ברחובות, 15.6 בגריי ביהוד, 21.6 בהיכל התרבות ברמלה, וב-22.6 בזאפה ת"א