פסילת המיזוג של אגוד ומזרחי טפחות מנוגדת לכל היגיון כלכלי

אלי כהן, שר הכלכלה, חגג את פסילת המיזוג בין בנק מזרחי טפחות לבין בנק אגוד. "ניצחנו, ניצחתם", הוא כתב באחת מהרשתות החברתיות. "הבנקים לא ימוזגו, התחרות תישאר". כהן קיבל את מה שרצה מרשות ההגבלים ומעו"ד אורי שוורץ, היועץ המשפטי של רשות ההגבלים העסקיים ומי שקיבל את ההחלטה: הוא לא רצה שהמיזוג ייצא אל הפועל בדיוק בשביל להגיד לציבור שהוא בעד תחרות ושהוא ניצח את כל אלו שלא רוצים בתחרות. ההיגיון הפוליטי שלו אמנם ניצח, אבל ההיגיון הכלכלי ספג תבוסה קשה.

הטיעונים של רשות ההגבלים לפסילת העסקה חלשים מאוד כלכלית. הטענה כאילו ההיעלמות של בנק אגוד עלולה לפגוע בתחרות המועטה ממילא על לקוחות פרטיים בבנקים היא תירוץ כלכלי קלוש. אם יש תחרות מועטה בבנקאות אליבא דה רשות ההגבלים, אז למה היא חושבת שבנק כה קטן במערכת יהיה זרז לתחרות המועטה ממילא? התפיסה של הרשות היא התפיסה שמובילה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, את הרגולטורים הפיננסיים בשנים האחרונות: חייבים עוד ועוד בנקים בישראל, כי עוד ועוד בנקים יעודדו את התחרות, לטובת הצרכנים כמובן, ולכן אסור בתכלית האיסור לגרום לכך שרישיון בנקאי יירד ממצבת הרישיונות הבנקאיים.

הכמיהה הזאת לפתיחת בנקים חדשים לא עמדה במבחן המציאות. אף גוף מקומי, ודאי לא גוף זר, לא מצא שזו הזדמנות יוצאת מן הכלל - ואת זה מתקשה הרגולציה לעכל. היא מתעקשת לצייר בדמיונה פריחה במספר הבנקים בישראל (עכשיו הכמיהה היא לבנקים "דיגיטליים", למרות שהפעולות הדיגיטליות של לקוחות הבנקים עולות מדי שנה בלי צורך בבנקים דיגיטליים, על פי דוח המפקחת על הבנקים שפורסם אתמול). היא מתעקשת לא לוותר על רישיון בנקאי רק בשם התחרות והדאגה לצרכנים, אף שאין פה עניין תחרותי ובוודאי שלא דאגה לצרכנים ובנק אגוד הוכיח זאת בעצמו: הוא לא פקטור תחרותי ולא יהיה בשום צורה ובשום אופן גם אם יכתבו זאת אלף פעם.

רשות ההגבלים חושבת שהיא הצילה את אגוד והצילה את התחרות. למרבה הצער, שוק המניות חושב אחרת לגמרי; הוא חושב שההחלטה שלה "הורגת" את אגוד כבנק עצמאי וחובט במניה ללא רחם. בסופו של דבר, מה שלא יעשו הרגולטורים יעשו השווקים. במבנה שלו, בתוצאות שלו, במצבת העובדים שלו, בנק אגוד יתקשה להישאר עצמאי. התחרות שכה מקודשת ברשות ההגבלים היא זו שתגרום לגסיסתו של הבנק הזה אט-אט.

מעבר לכל זה, יש פה שיבוש קשה מאוד של הכלכלה ושל זכות הקניין. בעלי אגוד נואשו מהבנק, נואשו מהאפשרות להרוויח עליו ולא מעוניינים להמשיך להחזיקו - ורשות ההגבלים אומרת להם: תחזיקו את הקניין שלכם בכוח. לא מעניין אותנו מה אתם רוצים, התחרות וגם הצרכנים קוראים לכם לדגל. אלא שבעלי השליטה בבנק אגוד לא מאמינים בבנק ותפיסתם את העסק שלהם עצמם היא שלילית מאוד (זה מעיד, אגב, על עצמם ועל ההחלטות שקיבלו במשך השנים כבעלי השליטה).

במכתב שנשלח טרם הפסילה, אולי בניסיון נואש להציל את העסקה, כתבו משפחת מנור, משפחת לנדאו וד"ר יעל אלמוג-זכאי כתב אישום חריף נגד הבנק שלהם: זה לא בנק קל הרגליים ומוטה הטכנולוגיה שחולמים עליו, זה בנק עתיר עובדים שתלוי במערכת מחשוב חיצונית, זה לא בנק שהביא בשורה תחרותית לשוק, ואין לצפות שכך יעשה בעתיד. זה בנק עם מבנה הוצאות קשיח, שלא יכול להתייעל, להתרחב או לגדול. הבנק לא הגדיל את חלקו באשראי או בפיקדונות של הציבור הקמעונאי והפעילות העו"ש מול משקי הבית נמצאת בסטגנציה ואינה עולה כלל. הם גם מזלזלים ב"חשבון הפוך", אותה "הצעת ערך כספית פשוטה ואטרקטיבית" של אגוד כהגדרת רשות ההגבלים, וכותבים שזה לא הצליח.

פלפוליה המשפטיים של רשות ההגבלים בפסילת העסקה, טובים ככל שיהיו, אינם יכולים לייצר תחרות במקום שבו אפילו בעלי העסק לא מאמינים שהדבר אפשרי. איזו מוטיבציה תהיה להם להמשיך הלאה כשרגולטור כופה עליהם משהו שהם ממש לא מעוניינים בו? איזה עסק יכול להצליח אם בעלי הבית אינם מאמינים בו? ואיזה עסק יכול להצליח אם הרגולטורית החשובה בו, המפקחת על הבנקים, לא מאמינה בו?