דונלד טראמפ טורק את הדלת ופותח את מלחמת הסחר

מי שהתהלכו אי פעם ברחובה של עיר קנדית, או התוודעו אל מזגם של קנדים, יודעים שזעם אינו מטבע עובר לסוחר בקנדה. אנשים, איך נגיד את זה, מנומסים מאוד; מנומסים עד כדי הגזמה; אולי מנומסים יותר מכל עם אחר עלי אדמות.

בסוף השבוע הם התקרבו להפליא לכעוס. ראש ממשלתם, איש החמודות ג'סטין טרודו, שחיוך כפול גומות כמעט לעולם אינו מש מפניו, דיבר בזעם עצור. הוא הגיב על מכסי העונשין, אשר דונלד טראמפ עתה זה הטיל על פלדה ועל אלומיניום קנדיים. זה עסק של 30 מיליארד דולר.

"זה 150 שנה שקנדה היא ידידתה הנאמנה ביותר של ארה"ב... מחופי נורמנדי עד הרי אפגניסטן, אנחנו לחמנו ומתנו יחד", אמר טרודו במסיבת עיתונאים. "מכסי העונשין האלה הם עלבון לקשרי הביטחון רבי הימים בינינו, ובמיוחד לאלפי הקנדים שלחמו ונפלו לצד חבריהם לנשק מארה"ב. האמריקאים מוסיפים להיות שותפינו ובעלי בריתנו. אין לנו ריב עם העם האמריקאי. עלינו להאמין שיבוא היום ויגבר השכל הישר. אבל אין אנחנו רואים את עקבותיו במה שעשה היום הממשל האמריקאי".

"אפשר לנצח"

דונלד טראמפ העניש את קנדה בטענה שהיבוא ממנה פוגע בביטחונה הלאומי של ארה"ב. הוא הטיל מכס של 25% על הפלדה הקנדית ו-10% על האלומיניום הקנדי. הוא הורה לפני עשרה ימים למשרד המסחר שלו לבדוק מכסי עונשין עוד יותר דרמטיים, על יבוא רכב וחלפים לרכב. קנדה היא יצואנית הרכב הגדולה ביותר לארה"ב. מכס של 25% יאיים על עצם קיומה של תעשיית הרכב הקנדית, ויסב לה הפסדים המוערכים ב-80 מיליארד דולר בשנה.

אותם המכסים עצמם הוטלו בשבוע שעבר, ויוטלו בשבועות הבאים, על בעלות בריתה של ארה"ב באירופה ובמזרח אסיה. קנדה, האיחוד האירופי ומקסיקו משיבים מלחמה שערה. על הכוונת עומדים אזורים ומגזרים של ארה"ב, שהצביעו לטובת טראמפ ומפלגתו בבחירות האחרונות. הכוונה גלויה ומובנת: לפגוע באינטרסים הפוליטיים של הנשיא ערב בחירות חשובות ביותר לקונגרס (בנובמבר ייבחרו כל צירי בית הנבחרים ושליש הסנאטורים).

ובכן, מלחמת הסחר התחילה. העולם חיכה לה בחיל ורעדה זה מאז ינואר 2017, זמן השבעתו של הנשיא טראמפ. מפעם לפעם התעוררה התקווה שהוא יירתע מלנקוט את הסנקציה האולטימטיבית. האיש שתפארתו על "אמנות העיסקה" הבטיח שהוא יעשה עסקים, לא יטרוק דלתות. אבל הוא גם הכריז, לתדהמתם של בעלי זיכרון היסטורי, כי מלחמות סחר אינן נוראות כל כך, ו"אפשר לנצח בהן". עכשיו תינתן לנו ההזדמנות לראות איך מנצחים במלחמת סחר.

"סעיף שקיעת השמש"

התדהמה והזעם בקנדה לא החלישו כלל את נחישותו של הנשיא. באותו היום שבו נועד עם שליח צפון קוריאני בכיר בבית הלבן, והוסיף לדבר בחיוב על הדיקטטור קים ג'ונג און, נשיא ארה"ב חזר ותקף את קנדה על יחסה ה"נורא" למוצרים אמריקאים. הוא התכחש ליתרון של שמונה מיליארד דולר ויותר שיש לארה"ב במאזן המסחרי עם קנדה. הוא נמנע מלדבר על האפקט ההרסני שייוודע למלחמת הסחר שלו על המשק האמריקאי. נראה בעליל שהוא כועס עכשיו על ראש ממשלת קנדה, וכשהנשיא כועס הוא עושה מה שקוראים באנגלית מדוברת "דאבל דאון", זאת אומרת הוא חוזר ורוקע ברגלו.

טרודו, פחות או יותר ההיפך מטראמפ כמעט בכל עניין אפשרי, ניסה בכל כוחו לכונן קשרים אישיים עם הנשיא. הוא עלה אליו לרגל עוד לפני השבעתו, והיה האורח הזר הראשון בבית הלבן. טראמפ אפילו הפגין חיבה אבהית כלפי ראש הממשלה הצעיר.

אבל כל הרצון הטוב התפוגג בשבוע שעבר. סבלנותו של הנשיא פקעה. הוא רצה שטרודו יקבל את תנאיו לגירסה מתוקנת של NAFTA, הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, שארה"ב, קנדה ומקסיקו הן שותפותיו. טרודו רצה לסור אל הנשיא באמצע השבוע שעבר כדי לסכם.

אבל נשיא ארה"ב, הלהוט לפגוש דיקטטורים אנטי-אמריקאיים, לא היה מוכן לפגוש את ראש ממשלת קנדה. לפי טרודו, סגן הנשיא מייק פנס טילפן אליו, והציג תנאי לפגישה בבית הלבן: על טרודו להסכים לכלול "סעיף שקיעת שמש" בנוסח המתוקן של NAFTA. הסעיף הזה יקבע, שהסכם הסחר החופשי יפקע מאליו בתוך חמש שנים, אם אחת החברות לא תרצה בהארכתו.

"תשובה לבריון בוושינגטון"

בעיני הקנדים זה היה פעלול דיפלומטי. היה ברור שטרודו לא יקבל את התנאי, וממילא לא יוזמן לבית הלבן. הנה מה שכתב ביום שבת העיתון החשוב ביותר בקנדה "גלוב אנד מייל", המופיע בטורונטו, תחת הכותרת "תשובה לבריון (bully) בוושינגטון": "החלטתו חסרת האחריות ואחוזת התזזית של דונלד טראמפ [...] היא התקפה כה מכאיבה עד שאי אפשר להבין אותה. בקנדה תמיד הנחנו שיחסינו עם ארה"ב מיוסדים על יותר מאוסף של אינטרסים חופפים, ושנשיא אמריקאי לא יתכחש לשכל הישר במגעו ובמשאו איתנו, או יפגע בנו במתכוון. אי הסכמות, כן. אבל לא יריות. אנחנו גם חשבנו, שהיסטוריה וגיאוגרפיה משותפות יגנו עלינו מפני דחפים אמריקאים קודרים יותר. ואמונה קיננה בלבנו, כי הבריתות שנרקמו עם ארה"ב ועם אירופה מאז 1945 - בריתות שעלו בחייהם של מאות אלפי קנדים ואמריקאים ומיליונים אחרים - יעוררו את הכבוד שלו הן ראויות. זו לא הייתה הנחה מופרכת.

"סוף סוף, יציבותן של כל הארצות הנוגעות בדבר ושגשוגן היו תלויים בה. והנה עכשיו, טראמפ משליך פצצות מן הבית הלבן, בלי שים לב לאיזשהו עניין חוץ מאשר הסיסמה קלת הדעת והריקה שלו 'אמריקה תחילה' [...] הוא בריון (bully), ומקור של מבוכה ושל סכנה. היגיון ועובדות הם ממנו והלאה".

משבע יוצאת אחת

היסטוריונים של העתיד אולי יראו באחד ביוני 2018 את קו פרשת המים של היחסים הבינלאומיים. ביום הזה, מאה שנה בדיוק לאחר שנטלה בפעם הראשונה את הנהגת הדמוקרטיות המערביות (במלחמת העולם הראשונה), ארה"ב מתנערת מן היחסים המיוחדים, שקשרו אותה מאז עם הדמוקרטיות האלה.

האהדה העמוקה לטראמפ בארץ מובנת לנוכח ידידותו - ולנוכח בדידותה של ישראל כמעט בכל פורום בינלאומי. אבל היחלשות של הברית המערבית אינה משרתת את האינטרסים של ישראל, גם מפני שהיא מחלישה את כל המחנה הדמוקרטי וגם מפני שהיא חושפת אלמנט של חוסר נאמנות לבעלי ברית בחשיבתו של נשיא ארה"ב.

בעוד שבוע הוא יטוס לעיר קוויבק, בירת החבל הקנדי הנושא אותו שם. שבעת המנהיגים של הדמוקרטיות התעשייתיות הגדולות ביותר יהיו שם. לקבוצה המיוחסת הזו קוראים G-7. עכשיו מציעים לקרוא לה G-6 פלוס 1, ללמדך שארה"ב שוב אינה שייכת אליה. אם נביא בחשבון שמשתתף נוסף יהיה ג*וספה קונטה, העומד בראש הממשלה הפופוליסטית, האנטי-אירופית החדשה של איטליה, אולי אפשר אפילו לדבר על G-5. ואם נוסיף לזה את העובדה שבריטניה עומדת על סף פרישה מן האיחוד האירופי, אולי נשאר רק גרעין קשה של שלוש אירופיות ויפן.

קשה לחשוב על שעה קודרת יותר לאחדות המערב מאז 1939.