דרום תל-אביב כמשל

מבקשי מקלט, מבקשי עבודה, פליטים, מסתננים (להלן "המבקשים") - לא משנה איך נקרא להם, הם מהווים בעיה. בשנים האחרונות הושקעו הרבה אנרגיה ויצירתיות בניסיון לגלגל את הבעיה לפתחה של מדינה אחרת, אבל לאחרונה נדמה שהמתווה היחיד שנשאר אולי ריאלי הוא "מתווה האו"ם", שמאפשר לישראל לגלגל חלק מהבעיה למדינות אחרות, אבל מחייב אותנו להתמודד עם אלפי אנשים שכן יישארו בארץ.

המצב בשכונות בדרום תל-אביב שהיה בעייתי ודרש טיפול ושיקום לפני בוא ה"מבקשים", הפך למשברי ככל שהחסמים שהציבה המדינה על פתרונות אחרים גרם להשתקעותם בשכונות אלו. ההערכות הן, שכשליש מ"המבקשים" חיים בשלוש שכונות בדרום תל-אביב.

לאחרונה נכתבה תוכנית מקיפה הנותנת מענה לשתי הבעיות הבוערות בדרום תל-אביב, בעיית "המבקשים" ושיקום השכונות. במצב שנוצר קשה לטפל באחת בלי לפתור את השנייה, ולכן לא משנה מה המוטיבציה המקורית, יש הכרח לטיפול בשתי הציפורים במכה אחת. התוכנית שזוכה לתמיכה נרחבת של עשרות מובילים מהמגזר העסקי, נכתבה בשיתוף עם מרכז רופין להגירה, מרכז הגר מאוניברסיטת תל-אביב, פעילים וארגוני חברה אזרחית.

התוכנית מושתתת על שתי הנחות מרכזיות. ההנחה הראשונה: "כל פיזור מרחבי מתוכנן של אוכלוסייה חייב לאזן בין האינטרס של המדינה ו/או היישובים הקולטים, לבין האינטרס של אוכלוסיית היעד. בהתבסס על הנחה זו, התוכנית מציעה יעדי פיזור ברורים, המונעים ריכוז של "המבקשים" ביישוב מסוים. יעדי תעסוקה המתייחסים למחסור בידיים עובדות בענפים כגון חקלאות, מלונאות ועוד. יעדי מגורים באמצעות טיפול מרוכז בשכירות בסיוע ארגוני חברה אזרחית. הבטחת שירותי בריאות, רווחה וחינוך, זכויות בסיס שיש אינטרס ברור לאוכלוסייה הקולטת, שה"מבקשים" הנקלטים בה יהיו מטופלים.

הנחת היסוד השנייה היא ש"דרום תל-אביב הוא מרחב במשבר - משבר מורכב, שמקפל בתוכו תופעות שנתפסות לעיתים כמנוגדות - לחצי פיתוח גדולים עקב העניין הנדל"ני שהאזור מגלם, לצד מצוקות חברתיות. ללא הבנה של מורכבות זו, פעולות שננקטות במקום זה עלולות להשיג תוצאות לא רצויות גם כאשר הכוונות הן לפעול ‘לטובת השכונות והתושבים המתגוררים בהן'".

בהתייחס להנחה זו, התוכנית מציעה פתרון שנקרא "שיקום מכיל". הרעיון הוא, לאפשר ליזמי נדל"ן לפתח את האזור ולמשוך אוכלוסייה חזקה בלי לגרש או לפגוע באנשים המתגוררים שם כיום. מאוד קשה לעשות זאת נכון. לא רבים המקומות שהצליחו, אבל הרווח מהצלחה הוא גדול לכולם. כדי לעשות את זה נכון, ממליצים כותבי התוכנית על מעורבות שכוללת טיפול בבעיות הבוערות של התושבים, כגון זנות, דרי רחוב, וסמים, לצד הסדרת התשתיות העירוניות המוזנחות.

במקביל, הם ממליצים כי תוכניות הפיתוח יתייחסו גם לשילוב התושבים בשכונות המשוקמות באמצעות פתרונות נרחבים של דיור ציבורי ודיור בר-השגה, חיזוק המסחר המקומי הוותיק, ושילובו במארג המחודש.

היופי בתוכניות של "שיקום מכיל" הוא, שהמימון הנדרש מגיע בחלקו הגדול מתקציבי הפיתוח, וכך במידה רבה אלו שיש להם, מממנים את אלו שאין להם. כל הפרדה בין הפיתוח לבין השיקום מעכבת את הפיתוח ודוחקת את העוני לשכונה חדשה.

התוכנית לא ממציאה את הגלגל, היא מאמצת מודלים בעיקר מגרמניה לטיפול ב"מבקשים" ומודלים מארה"ב ומאנגליה ל"שיקום מכיל". כי בלי שיקום, אין פיתוח, כמו שבלי דיור ציבורי ודיור בר-השגה לא תהיה הכלה. בלי תכנון המתייחס לתעסוקה הן בהיבט של שיקום השכונות והן בהיבט של "המבקשים" ההתדרדרות תהיה מהירה.

המפתח להצלחה הוא בהתייחסות הכוללת, בנתינת הסמכות והאחריות למינהלת אחת, להבטיח את שיתוף-הפעולה בין כל הגופים הנדרשים לפעולה. זה לא פשוט, זה דורש השקעה, תכנון וניהול, אבל זה אפשרי!

■ הכותבת היא סמנכ"לית פיתוח עסקי IBI.