חשבו על גלגלים - ולא על אנשים

חדי-העין ובעלי רכב פרטי שנוסעים לגליל לקטוף דובדבנים, או לבקר איזה קרוב בפריפריה, שמו לב שהדרך מתל-אביב לצפון מאוד התקצרה. רבים גם שמו לב שמקומות ידועים נעלמו מהמפה, ואי אפשר לעצור עוד במקדונלד'ס בצומת גולני, או לקפה איפשהו בדרך. בעלי הרכב ראו גם שאין כמעט טרמפיסטים בצידי הדרכים, ושהדרך חולפת במהירות בשל הקמת מחלפים, גשרים וכבישים דו נתיביים, כך שיציאה בחמישי בערב צפונה תביא אתכם לצימר באמירים, תוך שעתיים.

הכיבוש הזה הוא גן עדן - כבישים, מחלפים, נתיבים, גשרים ושלטים, שמכוונים אותנו לכרמיאל בירת הגליל ולעפולה בירת העמק, הם רעיון ממש טוב.

אבל חדי העין באמת גם יבחינו בדרך הארוכה שצריכה לעשות אם קשישה, שהקימה מושב בגליל, ובנה שגר במודיעין, לא יכול לבוא לקחת אותה בבוקר לקופת חולים או סתם לביקור ולקפה באחד מבתי הקפה השוקקים בראש פינה או בעפולה; ולאותו מבוגר שהקים יישוב בגליל המערבי, וכשהוא רוצה או צריך לצאת לסידורים, עליו לצאת 3 שעות לפני! וגם אז לבקש מבתו שגרה באמירים שתיקח אותו לצומת כוח, והיא מדאגה לאביה כבר תסיע אותו עד לכרמיאל.

ועוד בעיה - החשש לתאונות דרכים שמתחיל ביום שישי בצהריים, כשהורי החיילים מנסים למצוא מקום בשולי הדרכים כדי לאסוף את החיילים שיורדים ב"איזה חור", עוברים את הגשר, חוצים כבישים, ונכנסים לרכב של ההורים שחונים בצד הדרך, לעיתים בסיבוב שממנו מגיעים כל החבר'ה מהמרכז שממהרים לצימר.

ומה קורה בימי ראשון בבוקר - כשהחיילים נוהרים החל מחמש בבוקר, בניסיון לאתר אוטובוס פנוי, ולהתחיל את המסע למרכז. גם כאן המאבק על שולי הדרכים הוא פואמה לירית על "האנשים בשולי הדרכים".

בעלי המכוניות, שגרים כאן בצפון, כמוני, נהנים מאוד מהקידמה, מהמרחבים, ומהתחושה שהתקרבנו למרכז, מהמהירות ומהמחלפים. אבל הכיבוש, כמו כל כיבוש, הוא טוב לחזקים, ואין כיבוש נאור.

המרוץ להנגשת הגליל למרכז ולהנגשת המרכז לגליל "טוב ליהודים" שבאים ברכב, ורע מאוד לכל האנשים שחיים באזור הזה, ומנסים לנוע ממקום למקום בתחבורה ציבורית או אחרת.

כי הבעיה העיקרית בתכנון החיים בפריפריה, ולא משנה אם מדובר בתעסוקה, בכלכלה, בתחבורה ואפילו בחינוך, היא, שהמתכננים לא גרים פה, והם אינם מבינים את התרבות ואת הגיאוגרפיה החברתית-תרבותית, ובעיקר לא שינו באמת את המודל של בן-גוריון "נתכנן להם", הם כבר יתאימו את עצמם.

אז נכון, הכבישים נועדו גם לרווחת תושבי הצפון והנסיעה הפכה לנעימה יותר, ונכון שבגלל הנעימות הזו, המון אנשים באו לגור בגליל, והביאו איתם שני רכבים למשפחה, ופקקים; והם עדיין נוסעים לעבודה בחיפה, בפתח-תקווה ובנתניה. כל זה טוב ומבורך ונהדר כשראש-פינה היא פרבר של חיפה ואלון-הגליל הוא פרבר של קיסריה.

אבל בינתיים אותם צעירים עובדים ונוסעים, שבאו בהמוניהם לגור בבית קטן עם גג אדום ודשא, יולדים ילדים שאין להם יכולת תנועה במרחב, וחיים בין מבוגרים שגם להם אין היכולת הזאת, משום שבמקביל ל"כיבוש הנאור", לא נפתרה הבעיה האקוטית ביותר - מחדל התחבורה הציבורית הנגישה.

הפתרון נעוץ בתכנון מוכוון אוכלוסייה, ולא בתכנון מוכוון תחבורה. תכנון שיביא בחשבון את צורכי הולכי הרגל שגרים בפריפריה ביישובים ובמושבים, וירכז את האוטובוסים הבינעירוניים והעירוניים במרחב אחד - במעין תחנות מרכזיות קטנות בשולי המחלפים, שאליהם יתנקזו האוטובוסים מרחוק, האוטובוסים ליישובים, מוניות, וגם בעלי רכבים פרטיים שאוספים את ילדיהם או את הוריהם כדי להסיעם.

במרכזים כאלה יוכל גם להתפתח מסחר זעיר, שנמחק עם המחלפים והגשרים, והם יהפכו להיות לב פועם כלכלי לאוכלוסייה המקומית, שכה זקוק לתכנון תחבורה קהילתית ולא רק תכנון תחבורה אישית. ותכנון כזה יכולים לעשות רק בשילוב ובשיתוף האוכלוסייה המקומית, בהקשבה לצרכים החברתיים-תרבותיים-כלכליים-תעסוקתיים של החברה הרב-דורית, ושיתופם בתכנון ובקבלת ההחלטות.

■ הכותבת היא יזמת חברתית ותושבת הגליל.