איך חיות תשכנע שהעליון לא מנותק

דבר נפל השבוע במערכת המשפט בארץ. לראשונה בתולדותיה שכרה המערכת את שירותיו של יועץ תקשורת שתפקידו לסייע לנשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בהיבטים הנוגעים לתדמיתה הציבורית של מערכת בתי המשפט ומעמדה בפני הציבור. למשרה שמוגדרת כ"משרת אמון" נבחר חי לוגסי, ששימש בעברו כדובר אלוף פיקוד הצפון אלוף גדי איזנקוט, כראש ענף מבצעים בחטיבת דובר צה"ל וב-3 השנים האחרונות כדובר חיל האוויר.

ההחלטה של הנשיאה חיות לשכור יועץ תקשורת מקצועי במשרת אמון עומדת במידה רבה בניגוד לאתוס של בית המשפט העליון. אתוס לפיו השופטים, המורמים מעם, "מדברים" אל הציבור רק באמצעות פסקי הדין וההחלטות שהם נותנים, או לכל היותר בהרצאות שהם נושאים מפעם לפעם בכנסים ובאירועים שונים. את התיווך היחידי בין השופטים לתקשורת ולציבור עשתה עד היום מערכת הדוברות המשומנת שבראשה עומדת מזה עשור איילת פילו.

אלא שחיות הגיעה למסקנה שהאתוס הנושן הזה הוא כבר לא רלוונטי. שהוא לא יכול להתקיים בעולם של רשתות חברתיות, של שיח ציבורי תזזיתי, של מתקפות שבועיות מצד הפוליטיקאים המשפיעים ביותר על העליון, שופטיו ופסיקותיו. הנשיאה הבינה שהזמנים השתנו, שהשופטים כבר לא יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס לשבת במגדל השן ולהתייחס אל התקשורת כאל מטרד - לוקסוס שהביא בשנים האחרונות לכך שבית המשפט העליון הפך לשק החבטות של הפוליטיקאים מהימין בדרכם לקושש אהדה בקרב ציבור המצביעים הפוטנציאלי שלהם. 

שני יעדי הסברה

לטעמי, שני היעדים ההסברתיים המרכזיים שלוגסי צריך להציב לעצמו הם:

א. להסביר לציבור שבניגוד לדימוי הציבורי (השגוי) לפיו בית המשפט העליון הוא הגוף החזק, האימתני והמשפיע ביותר על המציאות הישראלית שעל פיו יישק דבר - בפועל ההשפעה של העליון על חיינו היא מצומצמת למדי (אפילו מצומצמת מדי).

ב. לשכנע את הציבור שהדימוי המנותק והאליטיסטי (במובן הרע של המילה) שהודבק לבית המשפט העליון ולשופטיו, שנתפסים לעתים כחונטה סגורה שדואגת לעצמה, הוא לא נכון.

כאמור, זה לא יהיה פשוט. אחת הדרכים להסביר לציבור שבית המשפט העליון אינו כה אימתני ודומיננטי ומשנה מציאות כפי שנוטים לצייר אותו, עד שאין ברירה כביכול לחוקק פסקת הגבלה שתרסן את כוחו הבלתי נשלט, היא פשוט ללכת אל ההיסטוריה. להדגים את הפער העצום בין ההלכות של בית המשפט העליון בפסיקותיו ובין היומרה שלו לשנות מציאות - לבין המציאות כפי שהיא קורית.

דוגמה טובה לפער עליו אני מדבר אפשר למצוא למשל בפסק הדין של בג"ץ בעניין קעדאן שניתן בתחילת שנת 2000. באותו מקרה הכיר העליון לראשונה בזכות של ערבים לבנות ביישובים יהודיים, ואסר על היישובים הקהילתיים להפלות בין יהודים לערבים בקבלה אליהם. פסק הדין שכתב נשיא העליון דאז, השופט אהרן ברק, הרעיד את אמות הספים ועורר על העליון ביקורת נוקבת מצד גורמים שונים בעיקר מהימין הפוליטי. אבל במבט של כמעט שני עשורים אחורה, אפשר לומר שההלכה המשפטית שנתן העליון ונועדה לשנות מציאות של אפליה, לא חוללה שום שינוי. אולי אפילו להפך: פסק הדין של העליון בעניין קעדאן - שהתיימר לקדם את השוויון בחברה הישראלית - רק הביא לריאקציה, למכת נגד של הכנסת ושל רוב הציבור היהודי בארץ.

בעקבות פסק דין קעדאן עיגנה הכנסת בחוק את הזכות של יישובים יהודיים קהילתיים וקיבוצים (עד לגודל של 400 בתי משפחה) בנגב ובגליל לכונן ועדות קבלה. ועדות הקבלה רשאיות לדחות מועמד או מועמדת המבקשים לרכוש קרקע או בית ביישוב, בין היתר אם הן מוצאות "חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי, שיש יסוד להניח כי יהיה בו כדי לפגוע במרקם זה". או במלים קצת פחות מכובסות: אם הוא ערבי.

אגב, בשל העובדה שהחוק מאפשר רק ליישובים של עד 400 משפחות לקיים ועדות קבלה, קיימת תופעה שבה שני יישובים קטנים סמוכים של עד 400 משפחות שבאופן טבעי יכולים להתמזג לישוב אחד גדול, מסרבים להתמזג, כדי שלא לאבד את האפשרות לסנן את המועמדים לקבלה אליהם.

אבל עזבו יישובים קהילתיים וקיבוצים, שלפחות בהיבט של שוויון זכויות אמיתי למיעוטים הם כנראה לא ממש ליברלים. גם בערים היהודיות הגדולות במרכז הארץ ערבים לא יכולים, או מתקשים מאוד, לשכור או לרכוש דירות. כמה ערבים מתגוררים בצפון או במרכז תל-אביב השמאלנית והליברלית בעיני עצמה? כמה ערבים שכרו בשנים האחרונות דירות בגבעתיים או ברמת השרון?

"אתם רואים?", יוכל יועץ התקשורת החדש של נשיאת העליון אסתר חיות לומר לציבור שחושש מעוצמתו והשפעתו של בית המשפט העליון, "כששופטי העליון קובעים שצריך להיות שוויון זכויות בין אזרחיה היהודים של מדינת ישראל לאזרחיה הערבים, זה לא אומר שזה באמת יקרה. אל תפחדו כל-כך מכוחו של בית המשפט העליון". 

דימוי מנותק 

באשר לדימוי המנותק של בית המשפט העליון ומערכת המשפט בכלל: כאן עבודת ההסברה של יועץ התקשורת של חיות תהיה אפילו יותר קשה. זאת, לאור העובדה שעל אף שהיחס אל מערכת המשפט כאל "חונטה" סגורה שדואגת לעצמה הוא מוגזם, יש בו בסיס של אמת.

קחו למשל את היחס שגילתה מערכת המשפט אל פיני כהן. במהלך דיון שנערך בעניינו של כהן בבית המשפט העליון ב-2010, קם לפתע כהן והשליך את אחת מנעליו לעבר נשיאת העליון דאז, השופטת דורית ביניש, תוך שהוא צועק לעברה: "מושחתת, הרסת לי את החיים". הנעל פגעה בראשה של ביניש, ומעוצמת הפגיעה נשברו משקפיה, והיא נפלה ממושבה על הארץ.

אכן, מקרה חמור של תקיפת השופטת הבכירה על-ידי בעל דין. אבל העונש שקיבל כהן היה כל-כך קשה ביחס למקרים אחרים, עד שאי-אפשר היה שלא לחשוב שמערכת המשפט החליטה לסגור חשבון עם מי שתקף את העומדת בראשה. כהן נשלח בתחילה ל-3 שנות מאסר בגין השלכת הנעל על ביניש. בהמשך, בין היתר, בעקבות ביקורת ציבורית, קוצר עונשו בשליש על-ידי בית המשפט המחוזי והועמד על שנתיים מאסר בפועל.

דוגמה יותר טרייה לאופן שבו מערכת המשפט מגוננת על עצמה ניתן למצוא ביחסה אל "גיבורת" "פרשת המסרונים", שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, רונית פוזננסקי-כץ. נציב הביקורת על השופטים, השופט בדימוס אליעזר ריבלין, קבע כי בכך שהשופטת תיאמה עם החוקר ערן שלם-שביט בהתכתבות בוואטסאפ את כמות ימי המעצר של חשודי פרשת בזק, היא עשתה "מעשה שפגע באמון הציבור במערכת המשפט, והתנהגה בצורה שאינה הולמת שופט". למרות זאת, היום כבר די ברור שפוזננסקי-כץ תחזור די בקרוב לעבודתה כשופטת.

אז נכון שפוזננסקי-כץ לא עברה על החוק, ולא צריך חס וחלילה "לערוף את ראשה", אבל ממערכת המשפט מצופה הייתה שתתייחס ביתר חומרה אל המקרה, וקשה שלא לראות ביחס הרחום למדי אל פוזננסקי-כץ ככזה שניתן לה בזכות היותה "אחת משלנו".