הרובין הוד של הקפיטליזם: הכירו את פרופ' לואיג'י זינגאלס

במאי הוטלה על ג'וזפה קונטה מלאכת הרכבת ממשלת איטליה החדשה, ולרגע אחד קטן נראה היה שכל מה שלואיג'י זינגאלס (Luigi Zingales) נלחם עבורו עומד להתממש. הכלכלן האיטלקי הנמרץ, פרופסור לכלכלה עטור שבחים באוניברסיטת שיקגו, נחשב למועמד ממשי לתפקיד שר האוצר במדינה, שלדבריו קורסת בגלל מסורת של העדפת מקורבים. אבל זינגאלס לא נבחר לבסוף, וההנחה שלו נותרה בתוקפה.

כבר שלושים שנה שזינגאלס, 56, נמצא בגלות מבחירה. אחרי שסיים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת MIT היוקרתית, הוא החליט שאין לו סיבה מקצועית לחזור לאיטליה. שם, טען, לא היה מצליח להפוך את הכישורים ואת העבודה הקשה שלו להצלחה אישית. מאז, הוא הפך לאחד מהחוקרים המצוטטים בעולם בתחום המשטר התאגידי והפיננסים, תוך שהוא ממלא אולמות וזוכה לחיבוק חם ממעוז הכלכלה השמרנית. למרות זאת, זינגאלס הוא לא בדיוק הראשון שיעלה בראשכם כשתנסו לדמיין כלכלן שמרן, שמדבר כבר עשורים בשבחי הקפיטליזם.

עם מראה אירופאי מוקפד, מעלה ניחוח אספרסו, הוא מייצג את כל מה שחדש בכלכלה הישנה. כלכלנים מנמקים בדרך כלל טיעונים בגרפים ובמספרים. זינגאלס עושה שירות להשערות ולטענות שלו עם לשון מחודדת במיוחד. זה לא שהמתמטיקה לא שם, אלא שהוא ככל הנראה מבין שרעיונות עוברים טוב יותר בדוגמאות ולא באחוזים.

כך, לצד העבודה הסיזיפית האקדמית, תפוקת מאמרים סדירה, כנסים ושני רבי-מכר, הוא מרביץ ומנגיש את תורתו בכל התצורות - מפרשנויות לגופי מדיה גדולים ו-ותיקים כמו "האקונומיסט", "וול סטריט ג'ורנל" ו"בלומברג", דרך חשבון טוויטר ער ועמוד פייסבוק רשמי באנגלית, ועד סדרת פודקסטים מופלאה בשם המופלא עוד יותר "Capitalisn't". כל העת הוא מוכיח שגם קפיטליסט הארד-קור מאוניברסיטת שיקגו יכול לדבר בפתיחות על מטבעות דיגיטליים, כל הדברים שטובים באובמה, אפליית נשים ואחריות חברתית.

אל תיתנו לשליטה במדיה החברתית להטעות אתכם. זינגאלס, או דה-טוקוויל האיטלקי כפי שכונה פעם אחת (על שם ההיסטוריון הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל, שדיבר בשבחי הדמוקרטיה האמריקאית, ו.א.), הוא לא פחות מקו ההגנה האיתן ביותר של הקפיטליזם.

הקרקע הייתה בשלה

שמרנים, בהגדרתם, מעדיפים את העבר על פני העתיד. אבל אחרי המשבר הכלכלי העולמי של 2008, העבר סימל דרך רצופה טעויות. בארה"ב שיעורי התמיכה בברק אובמה היו גבוהים מאי-פעם, המפלגה הרפובליקאית הייתה שרויה במשבר רעיוני, והקפיטליזם סבל מעייפות אינטלקטואלית, לפחות כלפי חוץ. באותה תקופה לואיג'י זינגאלס עדיין לא היה שם מוכר בכל בית, אבל הקרקע הייתה בשלה להיסחף אחרי הרעיונות שלו, שמגינים על כל מה שהוא מרקם החיים האמריקאי: הקפיטליזם.

כשזינגאלס רק הגיע לארה"ב ב-1988, הוא התלהב מהקפיטליזם שראה. הוא מספר שחש תחושה משכרת, שכל מטרה היא בהישג ידו. הוא הגיע סוף סוף "לארץ שבה גבולות החלומות שלי נקבעו רק על ידי היכולות שלי, לא על ידי האנשים שאני מכיר". את גודל החוב שהוא חש כלפי ארה"ב, שאפשרה לו להשיג תארים מתקדמים וקביעות באחד המוסדות המבוקשים בעולם, הוא מחזיר היום.

אבל היום המערכת שונה ללא היכר. לפי זינגאלס, הממשלה האמריקאית מעדיפה להיות פרו-עסקים ולא פרו-שווקים, כלומר בעד הענקת תנאים נוחים או מפליגים לחברות בודדות ולא למגזרים שלמים, ומכאן נובע הדגל שהניף ועליו חרת את הרעיון שיש להגן על הקפיטליסטים מהקפיטליזם (כשם ספרו הראשון של זינגאלס, "Saving Capitalism from Capitalists", שנכתב ב-2003 בשיתוף עם רגוראם רג'אן).

אחרי המשבר הכלכלי, הרפלקציה היכתה גם בזינגאלס. הוא ראה שהמערכת המשכרת שהוא אהב, השתנתה ללא היכר. "אני מאוד בעד השוק, ומאוד נגד עסקים" הוא המשפט שילווה את זינגאלס עד היום כדי להסביר מה לתפיסתו השתבש בדרך.

ב-2009 הוא פרסם מאמר בכתב העת הניאו-שמרני "National Affairs", שבו האשים את המוסדות הפיננסיים האמריקאיים כי פעלו ביד אחת עם פקידי הממשלה לעצב תקנות וחוקים שמגינים רק על עצמם, תוך הגבלת התחרות והשקיפות. המאמר היה רק ספתח לספרו השני ""A Capitalism for the People שפורסם ב-2012, והפך לנבואת זעם, רב-מכר ומה שהפך אותו לידוען.

"אני מסתכל על ארה"ב והיא נראית לי דומה יותר ויותר לאיטליה", אמר בשיחה במרכז מרקטוס, מכון חשיבה שמרני, "זה לא בגלל האוכל והיין, אלא משום שבארה"ב היום הון נצבר על ידי מעטים בעקבות קשרים עם ממשלה". אמריקה, הוא טען, צוללת אל תוך קפיטליזם הרסני שעלול להביא לקריסת הדמוקרטיה.

שורשי הבעיה הם סובסידיות והעדפות של המגזר העסקי, מה שמכונה Crony Capitalism (קפיטליזם של מקורבים). אנשי עסקים רוצים שווקים חופשיים, עד שהם נכנסים לשוק. מהרגע שהם בו, הם מנסים ליצור חסמי כניסה לאחרים, משקיעים הון עצום בשתדלנות ומשתמשים בקשרים פוליטיים כדי למנוע משחקנים חדשים להיכנס לתעשייה וכדי לעצב מדיניות ולייצר לעצמם יתרונות מס, בדיוק ההפך מכל מה ששוק חופשי מייצג. הערב-רב הזה בין עסקים, עסקנות ופוליטיקה הוא מה שהכניס את איטליה למשבר מתמשך והוא מה שזינגאלס טוען שקורה היום בארה"ב.

הדוגמה הקיצונית לכך היא חבילות החילוץ שקיבלו מוסדות פיננסיים אחרי המשבר הפיננסי. "טעות מוחלטת", הוא קרא לזה והיה מהמבקרים הגדולים של המהלך הפוליטי.

איך אפשר לתקן

בספרו הוא ביטא ככלכלן את כל מה שחש הציבור מכל הקשת הפוליטית, תסכול עמוק מהכוח הלא פרופורציונלי שממנו נהנים המוסדות הפיננסיים, מיחסי הגומלין העמוקים בינם ובין הממשלות, מהדלתות המסתובבות בין מגדלי העסקים אל תוך גבעת הקפיטול ומהפגיעה העצומה של בני מעמד הביניים והמעמד הנמוך ששכרם נשחק מהותית. העדפת מקורבים שמדכאת את חופש הביטוי, מסכנת את האפשרות לקידום אנושי ועלולה להביא לסופה של הדמוקרטיה, אמר זינגאלס.

זינגאלס גם השמיע בדיוק את מה שרצו לשמוע - לא איך לפרק את השיטה, שהיא הבסיס הרעיוני של ארה"ב מיומה הראשון, אלא שאפשר לתקן אותה באמצעות חיסול סובסידיות ולוביזם, הרחבת הדיון הציבורי ושילוב רעיונות של מוסר. כך יוכל לחזור הקפיטליזם לצורתו הטהורה ובעיקר - השקופה.

"קפיטליזם לעם", הפך לאחד הספרים המצוטטים בנושא, וזינגאלס - לפרשן ומרואיין מבוקש. העובדה כי שאב את הרעיונות שלו מתוך החוויה הסובייקטיבית שלו מאיטליה - "מערכת מנוונת", "לא הוגנת מייסודה", "מקום שבו תחרות נחשבת לחטא ואפילו הרופאים מקודמים על בסיס שיוך פוליטי" - הפכו אותו בן רגע גם למומחה בכל מה שנוגע לאיטליה. זה לא מפתיע. אף שהוא גולה מארצו כבר עשרות שנים, האיטלקיות פועמת בו ובמבטא הכבד שלו והוא מרבה לכנות עצמו "מהגר", תוך שהוא מציב את עצמו נפרד ומתבונן מהצד על ביתו הישן והחדש.

אחד הפרקים שהיו חלק מטיוטת הספר, אך נותר מחוצה לו אחרי שיועץ לו כי אם לא יעשה זאת הוא "יאבד כל אמינות", התרכז בהשוואת דונלד טראמפ, אז "רק" מיליארדר, יזם נדל"ן וכוכב ריאלטי, לסילביו ברלוסקוני.

חלקים מהפרק ראו אור במאמר שפרסם זינגאלס ב-2011 בשם "Dodging the Trump Bullet". שם הוא מפרט איך טראמפ דומה בגישתו לראש הממשלה האיטלקי ברלוסקוני, מיליארדר שהפך לפוליטיקאי ידוע לשמצה שמאחוריו שורה של הרשעות פליליות. עוד כתב זינגאלס כי ההחלטה של טראמפ אז, שלא לרוץ לראשות המפלגה הרפובליקאית במרוץ לנשיאות 2012, היא חדשות טובות.

"שניהם אנשי עסקים מיליארדרים הטוענים כי הממשלה צריכה לעבוד כמו עסק", הוא כתב ב"סיטי ג'ורנל", מכתבי העת האורבניים המצליחים בארה"ב. "שניהם אנשי מכירות מוכשרים, שמסוגלים לזכות בחיבתם של האזרחים. שניהם אובססיביים בנוגע למראה שלהם, לשיער שלהם (או מה שנשאר ממנו), ועם נשים. ההליכות הגסות שלהם הפכו אותם לפופולריים, אולי משום שאנשים חושבים שאם החבר'ה האלה יכולים להפוך למיליארדרים, כל אחד יכול. והחשוב ביותר הוא כי טראמפ וגם ברלוסקוני עשו את הונם הראשוני בתחום הנדל"ן, תעשייה שבה קשרים ושחיתות חשובים לעתים קרובות יותר מכישרון ועבודה קשה. אכן, בעוד שניהם מעמידים פנים שהם מייצגים את השווקים החופשיים, מה שהם באמת מאמינים בו זה קפיטליזם של מקורבים".

"עם זאת", הוסיף זינגאלס בבדיחות מדכאת במיוחד, "ברלוסקוני הוא הרבה יותר נחמד. הוא דומה יותר לקומיקאי טיפוסי מאשר לאיש הקשוח שטראמפ מעמיד פנים שהוא. ברלוסקוני גם לא רצה שום מלחמה, הוא לא היה מחרחר ריב, טראמפ הוא אחר לחלוטין".

הפרק אולי נחתך, אבל טראמפ נבחר, האינטרנט לא שוכח, וזינגאלס הוכתר כנביא. חודשיים בלבד אחרי שטראמפ נבחר, אפילו לא נדרשו 100 ימי חסד, זינגאלס יצא למתקפה. "ברור כי מדיניות טראמפ היא פרו-עסקים", הוא כתב, "טראמפ הוא בושה לשוק החופשי", פסק והזכיר איך הנשיא הנבחר מילא את כיסאות הקבינט והסוכנויות השונות בשועלי שוק ההון מגולדמן זאקס ומשתמש בטוויטר כדי להעביר מסרים פופוליסטיים. "זוהי התנהגות שהיינו מצפים ממנהיג של רפובליקת בננות".

זינגאלס אפילו פרסם המלצה למפלגה הדמוקרטית, שהפכה לסוג של מתכון, כיצד להתמודד עם הנשיא החדש ולהביס אותו בפעם הבאה.

זינגאלס נגד מפלצות הטק

בזמן שנעשתה מעין נורמליזציה לשלטונו של טראמפ ומנגד עלתה תנועת נגד עזה נגד חברות הטכנולוגיה, התחיל גם זינגאלס להתמקד בתאגידים המפלצתיים. מדובר בעניין לא ברור מאליו עבור פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת שיקגו, אותו מוסד אקדמי שהצמיח תשעה חתני פרס נובל, חלקם עוד מתהלכים במסדרונות הקמפוס, שאפשר לומר כי כתבו את ספר החוקים על הגבלים עסקיים והתוו בעיקר את הגישה הנינוחה בנושא.

ובכל זאת, יליד פדובה הקטנה מאיטליה התחיל להכניס רוח רעננה בנושא ואף יזם כנסים על שאלת הריכוזיות של פלטפורמות האינטרנט. "אפשר להבין שמונופולים הם בעיה, כשאוניברסיטת שיקגו מקיימת סימפוזיון בנושא", ציינו ב"אקונומיסט".

עבור זינגאלס המחיר הגבוה (מדי) שאנחנו משלמים, במיוחד בכל מה שנוגע לפרטיות, נעלם מהציבור משום שלכאורה אנחנו מקבלים שירות חינמי. ככל שהזמן עובר והטכנולוגיה משתכללת, מחריפה עוצמת השליטה על המידע. המגמה מעניקה לפלטפורמות, בעיקר לגוגל ולפייסבוק, אחיזה מהותית יותר על סקטורים אחרים כמו למשל תחום הפרסום.

"מידע הוא הנפט החדש", אוהב זינגאלס להשוות, "ומארק צוקרברג הוא הרוקפלר החדש". 

באנון "יספק תובנות"

אף שמדובר על אחד הכלכלנים הפוריים היום, וללא ספק הידועים והעסוקים, מירב תשומת הלב שזינגאלס מושך בחודשים האחרונים היא מסיבות שאינן קשורות ממש בכלכלה. מעורבותו בפוליטיקה האמריקאית העמיקה יותר ויותר והגיעה לשיאה בינואר-פברואר האחרונים. בצעד מעורר מחלוקת הודיע הפרופסור האיטלקי-אמריקאי, כי הזמין את סטיב באנון, העורך הראשי של אתר הימין הקיצוני ברייטברט ולשעבר יועץ ראשי של ממשל טראמפ ויד ימינו של הנשיא, לפאנל באוניברסיטה בנושא הגירה וגלובליזציה.

יותר מאלף תלמידים ומאה חברי סגל חתמו על עצומה לבטל את הזמנתו של באנון בגלל דעותיו הגזעניות והקסנופוביות. קבוצה מתלמידיו של זינגאלס אפילו ארגנה יציאה קולקטיבית משיעור שנתן, ומרצה בכירה למדעי המדינה שהוזמנה להשתתף בדיון עם באנון אמרה שלעולם לא תעניק לגיטימציה לאירוע מסוג זה בהשתתפותה.

בסאגה שנמשכה על פני חודשיים - וטרם הסתיימה - הגן זינגאלס על ההחלטה להזמין את באנון וסירב להיכנע לבקשות הסטודנטים ועמיתיו משום שבאנון, לדבריו, יוכל "לספק כמה תובנות על האקלים הפוליטי והכלכלי בארה"ב".

כשהוטחה בו השאלה הפרובוקטיבית אם היה מזמין גם את היטלר לשיחה תחת "איצטלת" חופש הדיבור, הוא השיב באופן לא פחות פרובוקטיבי: "הייתי מבחין בין התקופה המוקדמת של היטלר לבין היטלר מהתקופה המאוחרת. אני חושב שזה יכול היה להיות מאוד יעיל לדעת מבעוד מועד מי הוא, אם העולם היה יודע קודם לכן מה הוא מייצג".

מגזין "Slate" כינה את התשובה "דחייה מוסרית רק של היטלר מהתקופה המאוחרת".