למה הרייטינג של המונדיאל כבר לא מה שהיה?

את מה שעבר המונדיאל מבחינה טלוויזיונית לאורך השנים אפשר לסכם דרך ההשוואה הזאת: במהלך המונדיאל הנפלא של 1986 שודרו ברחבי העולם 9,927 שעות טלוויזיוניות מהטורניר. במונדיאל האחרון בברזיל 2014 הסתכמו השידורים ב-98,087 שעות; ולמרות שהמונדיאל תמיד הוצג ונמכר כאירוע גלובלי, הוא לא באמת היה כזה - ב-86' הוא הגיע טלוויזיונית רק ל-166 מדינות וטריטוריות. המונדיאל הנוכחי כבר ישודר ב-210, והוא באמת גלובלי.

אבל עם הגלובליות, עד כמה אנשים באמת רואים את המשחקים? יכול להיות שקצת התעייפנו? הרי אף אחד לא באמת יושב ארבע שנים ומחכה, יש כל-כך הרבה מה לראות כל יום, כל הזמן. גם בישראל אלה כבר לא הימים שבהם נרשם רייטינג של מעל 40% למשחק הגמר של המונדיאל, וגם בטורניר הנוכחי אנחנו נראה עד כמה קשה לגרד במהלך הטורניר את סביבות ה-20%.

פיפ"א מנסה להציג נתונים ומספרים נפלאים. כמו כל גוף שרוצה לשכנע את הזכיינים לשלם יותר ויותר כסף על המוצר. אבל המספרים הללו לא קצת מחטיאים לאמת. את מונדיאל 2014 בברזיל ראו לפי נתוני פיפ"א 3.2 מיליארד איש, מספר מדהים שכולל כ-41% מאוכלוסיית העולם. אלא שהנתון הזה כולל את כל מי שראה מעל דקה אחת של המשחקים (נתוני Reach). כלומר, חלף ביעף על פני המסך. בחתך של צופים שבאמת ראו, כאלה שצפו בלפחות 20 דקות רצופות מהטורניר, עומדים נתוני הצפייה על 2.1 מיליארד צופים. הצפייה הממוצעת פר-משחק כבר עמדה על 186.7 מיליון צופים - שזה מעט יותר מ-2% מאוכלוסיית העולם.

כך שבכל פעם שתשבו ותראו מונדיאל בחודש הקרוב ותהיו בטוחים שהעולם סביבכם משותק, קחו בחשבון שעל כל שניים כמוכם יש 98 אנשים שעושים משהו אחר לגמרי שהוא לא צפייה במונדיאל.

 הטלוויזיה והמונדיאל - מה השתנה

ארה"ב: 134,000 שעות ספורט בטלוויזיה בשנה

השיעור הממוצע של אנשים שצופים בספורט בטלוויזיה נמצא בירידה. חלק מזה קשור למגמת ההצפה בשידורי ספורט - הכל משודר היום. בארה"ב למשל כמות שעות הספורט המשודרות בטלוויזיה גדלה פי ארבעה בתוך 15 שנים ועומדת נכון ל-2017 על 134,000 שעות בשנה (לעומת 31,000 שעות בשנת 2002).

חברת המחקר נילסן הציגו מחקר מקיף על צפייה בספורט בארה"ב שמראה כי אחת הסיבות המרכזיות לירידה היא הדור הצעיר שלא מצטרף למעגל הצפייה. מתוך 24 ענפי ספורט שנבדקו, ב-23 ענפים נרשמה עלייה בגילאי הצפייה בתוך עשור. בחלק מהם ההזדקנות של צופי הספורט היא עצומה - בהוקי קרח עומד הגיל הממוצע של הצופים על 49, לעומת גיל ממוצע של 33 לפני עשור (עלייה של 16 שנים בתוך עשור), בטניס גברים הגיל הממוצע הוא 61 (10+), בכדורסל מכללות 52 (8+), בפוטבול 50 (6+). בכדורגל בינלאומי, הכולל גם את נתוני הצפייה במונדיאל, הגיל הממוצע של הצופים בארה"ב בטלוויזיה הוא צעיר יחסית ועומד על 39, אבל לפני עשור הוא עמד על 35 בלבד. הענף היחיד שבו גילאי הצפייה דווקא במגמת ירידה הוא טניס נשים.

הבעיה עם חובבי הספורט הצעירים ידועה. הם מגיעים לטלוויזיה לצרוך ספורט אבל עושים זאת במימד אחר - של גיימינג. חובבי ה-Esports , שהם ילדים ובני נוער שנחשבים לחובבי ספורט ופעילים במקביל לצפייה גם דרך משחקי ספורט בקונסולות (Xbox , סוני פלייסטיישן וכו') צורכים בממוצע כ-12 שעות בשבוע מול המסך - אבל 8 מהן מוקדשות למשחקי ספורט בקונסולות ורק 4 לצפייה "אמיתית" בספורט.

למה המצרים יצפו בשידורי המונדיאל של ישראל?

מה מחמיצה כאן פיפ"א? סוציולוג הספורט יאיר גלילי טוען כי חלק מהירידה בנתוני הצפייה קשורה לבריחה של הקהלם לצפייה הפירטית. "הצפייה באופן כללי בספורט בעולם אפילו יותר גדולה מבעבר, הרי נכנסו מדינות חדשות למעגל הצפייה - היא רק לא נעשית דרך הטלוויזיה המסורתית", אומר גלילי. הוא טוען ש"מאחר וחלק גדול מהמשחקים עברו לערוצים בתשלום, הרי שחלק גדול מהנסיגה שאנו רואים במספרים קשורה למעבר לצפייה פירטית שלמעשה לא נספרת".

אחת הדוגמאות הרלוונטיות היא מצרים. למרות שהנבחרת המצרית עלתה למונדיאל לראשונה אחרי 28 שנים, הרי שאוהדי הנבחרת המקומית ייאלצו למצוא דרכים יצירתיות לראות את המשחקים. מי שמחזיקה בזכויות השידור במזה"ת ובצפון אפריקה, ובכלל זה במצרים, היא רשת beIN השייכת לתאגיד אלג'זירה. כדי להתחבר לערוץ הפרימיום ולראות את המונדיאל נדרשים המצרים לשלם 112 דולר, כמחצית ממשכורת חודשית ממוצעת. "מהסיבה הזאת הרבה מצרים יעדיפו לראות את המשחקים דרך הטלוויזיה הישראלית, שתשדר לראשונה את המשחקים עם שדר בשפה הערבית. אלה נתונים שלא ייספרו לא במצרים ולא בישראל מבחינת רייטינג".