הילדים על הגבול: משברי ההגירה הולכים ומסלימים

למדינות ריבוניות יש הזכות החד-משמעית לפקח על תנועה מעבר לגבולותיהן. יש להן הסמכות הטבעית למנוע כניסה, להגביל כניסה ולווסת אותה. זה עניינה של ריבונות. אבל הזכות החוקית מועדת להתנגשות עם שיקולים החורגים מן החוק הלאומי, ולפעמים גוברים עליו; בין שהם שיקולים המעוגנים בחוק הבינלאומי, ובין שהם שיקולים המעוגנים בצדק ובאנושיות.

ניצול לרעה הוא מאפיין קבוע של כל המסגרות החוקיות. אנשים, התובעים כניסה לא-מוסדרת למדינה ריבונית בשם נוחיותם או אנוכיותם, הם מנצלים לרעה; אנשים המגיעים אל ארץ זרה שלא כחוק, כדי להפיק תועלת משירותי הרווחה שלה, על חשבון אזרחיה, הם מנצלים לרעה. בוודאי אלה המסתננים אליה, כדי להזיק לה ולפגוע באזרחיה, הם מנצלים לרעה.

כיוצא בזה, ארץ האוכפת את חוקיה בלי שים לב לתוצאות האנושיות היא בחזקת מנצלת לרעה. פליטים המוחזרים אל ארצות המוצא שלהם בלי שים לב לסכנה האורבת להם הם קורבנות של אי-צדק, גם אם סילוקם נעשה בשם החוק.

זו דילמה איומה, והיא מתחוורת במלוא חומרתה כאשר משברים גדולי ממדים הודפים מיליונים אל חופים-לא-להם.

סירת אגוז מיטלטלת בלב ים

מדברת בעדה הצפיפות המפתיעה של משברי הגירה בו-זמניים בחמש יבשות. משותף להם הניסיון להתנער מן הדילמה. מליצי היושר של סגירת השערים מנסים להעמיד את המשבר הזה רק בהקשרו המשפטי. כביכול, זה עניין הנוגע רק למערכת האכיפה, לא לדעת הקהל ולפוליטיקאים, בוודאי לא לכוהני דת ולפילוסופים.

המטיפים לפתיחת השערים, כאשר הם מטעימים רק את אקט הסירוב, משתמטים מן הדיון בשרשרת הארוכה, המביאה את המהגרים הלא-חוקיים אל השערים המוגפים. סירת אגוז מיטלטלת בלב ים (או במקבילות היבשתיות שלה) מסיחה לא פעם את הדעת מאחריותן של ממשלות, של ארגונים ושל יחידים להתנהגות חסרת אחריות.

אנחנו חיים עכשיו בסימן העייפות מן הקבוצה השנייה. הועמדו על טעותם המנהיגים הפוליטיים שחשבו כי יוכלו להסתפק בפריטה על נימים של חמלה ושל אהבת בריות. התוצאה של אנושיותם נרשמת עכשיו בחלקים שונים של אירופה.

איטליה, גרמניה, אוסטרליה, קולומביה

● איטליה עברה לידי קואליציה ימנית-פופוליסטית, שאחד המהלכים הראשונים שלה, בשבוע שעבר, היה לאסור את העגינה בנמליה של אוניית הצלה, שנשאה 600 פליטים אפריקאיים. למזלם של הפליטים, במקביל לעליית הימין לשלטון באיטליה (מכוח בחירות) השמאל עלה לשלטון בספרד (מכוח פוטש פרלמנטרי). ממשלת המיעוט הסוציאליסטית במדריד הזמינה את האונייה לעגון בנמל ולנסיה.

● בגרמניה מתפתח והולך משבר חסר תקדים, העלול להפיל את ממשלת הקואליציה של אנגלה מרקל. היא עומדת בראש ברית של שתי מפלגות ימין, שחברו ללא חשק עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפני שזו הייתה הנוסחה הקבילה היחידה לרוב פרלמנטרי. עכשיו מסתמנת האפשרות שדווקא מפלגת הימין הקטנה - ימנית ממפלגתה של מרקל - תסתלק מן הקואליציה. הסיבה: רצונה של המפלגה הזו למנוע כניסת פליטים במקום להעניק להם מקלט זמני ולסנן אותם אחר כך.

● באוסטרליה מתקרב והולך המועד לבחירות כלליות, וצל המחלוקת על הגירה מתארך והולך. הברית השולטת של שתי מפלגות ימין אמנם אינה מתנגדת להגירה, אבל היא סומכת על תמיכתו המסורתית של ציבור לבן ממוצא בריטי, שההתנגדות להגירה שזורה כחוט השני בהיסטוריה שלו. דא עקא שרוב האוסטרלים כיום אינם צאצאי המייסדים הבריטיים.

● בדרום אמריקה מתפתח והולך משבר הפליטים הגדול ביותר של זמננו: מנוסתם של המוני ונצואלים מארצם. משטר סוציאליסטי רדיקלי הרס את כלכלתה של הארץ עם עתודות הנפט והגז הגדולות ביותר עלי אדמות. בקולומביה השכנה נמצאים כבר 700,000 פליטים ונצואלים. הממשלה מגרשת רבים מהם, אבל אינה מתקרבת כלל לפתרון.

איך אפשר להגיד למדינות זרות ש"לא יתערבו בעניינים פנימיים", כאשר הפנימיים האלה משגרים שיירות של פליטים אל מעבר לגבול? ישראלים למדו באחרונה ש"ענייניה הפנימיים" של אריתריאה יכולים לגלוש לרחובות תל-אביב. אגב, הטור הזה טען בדיוק לפני שש שנים, שישראל צריכה להתערב בענייניהן הפנימיים של ארצות הפולטות פליטים לעבר גבולותיה. "להתערב" לא במובן צבאי כמובן, אלא במובן הדיפלומט.

מיליון מהגרים בלי "נתיב לאזרחות"

שאלת ההגירה בוערת עכשיו, בעצם בוערת תמיד, בארה"ב. כמעט מתחילת נשיאותו של דונלד טראמפ עומד על הפרק הצורך למצוא פתרון קבע ליותר ממיליון מהגרים ללא מעמד חוקי, שהגיעו לארה"ב עם הוריהם, ללא אשרות כניסה, בהיותם ילדים. הם גדלו בארה"ב, הם מדברים אנגלית, הם מעורים בחברתה, אבל אין להם "נתיב לאזרחות". בהיעדר נתיב כזה מרחפת עליהם סכנת גירוש, והם מתקשים למצוא עבודה או להירשם במוסדות להשכלה גבוהה.

ברק אובמה העניק להם ארכה. טראמפ ביטל אותה, וקבע תאריך יעד להתחלת גירושם. הוא קיווה שהקונגרס יחתה בשבילו את הגחלים, וימצא נוסחת אזרחות ארוכת מועד. אבל הוא הקדים והודיע שיחתום על נוסחה כזאת רק אם תתלווה לה הקצבה מולטי-מיליארדית להקמת "החומה" לאורך גבול מקסיקו, שהוא הבטיח לבוחריו.

זה לא קרה. בתי משט מעכבים לפי שעה את החלת הצו הנשיאותי נגד הילדים שגדלו. לעומת זאת, ממשל טראמפ החמיר בחודשים האחרונים את אכיפתם של החוקים נגד הגירה לא חוקית. כדי להניא אנשים מלחצות את הגבול באופן לא חוקי, או להניא אותם מלעתור למעמד של פליטים, שלטונות ההגירה התחילו לכלוא מבוגרים ולהפריד אותם מילדיהם. הילדים מועברים למעונות ממשלתיים, ומשם הם מפוזרים אל משפחות מאמצות. הערכה אחת מעמידה את מספר הילדים שהופרדו מהוריהם כמעט על 2,000 בין אמצע אפריל לסוף מאי.

תיאורים של הורים מתייפחים ושל ילדים מוכי פחד התחילו להתהלך בתקשורת האמריקאית בחודש האחרון בתכיפות גוברת. ביקורת בוקעת לא רק מן השמאל, אלא גם מן הימין, ולא רק מן הימין כי אם מן הימין הדתי, שתמיכתו בטראמפ ב-2016 איפשרה את בחירתו לנשיאות.

הנשיא, כרגיל, מנסה להתגבר על קולות הביקורת באמצעות הרמת קולו שלו והטלת האשמה על זולתו. הדמוקרטים אשמים בהפרדת הילדים, הוא אומר, מפני שהם חוקקו את החוקים המצריכים את ההפרדה, והם מסרבים לחוקק חוקים שיסיימו אותה. אבל החוקים שמכוחם מופרדים הילדים אומצו תחת נשיא רפובליקאי, ג׳ורג׳ בוש הבן; והם לא נאכפו עד לאחרונה, במשך 15 שנה. משרד המשפטים של טראמפ הוא שציווה על החלתם, בגלוי ובכוונה להרתיע.

התרסותיו נגד מהגרים לא חוקיים הועילו לטראמפ במערכת הבחירות הקודמת. הם הקנו לו תשומת לב, הביאו המונים אל אסיפותיו, וסללו את דרכו אל מועמדות הרפובליקאים לנשיאות. בעוד חמישה חודשים ופחות יהיו בחירות לקונגרס ולחלק ממושלי המדינות, ונראה אם האיבה למהגרים תוסיף להועיל למפלגתו של הנשיא.

האופטיקה של הפוליטיקה חשובה כידוע לא פחות מתוכני המדיניות, והאופטיקה של ההגירה היא איומה ונוראה. צריך מידה גדולה של קשיות-לב כדי לתמוך בקריעת ילדים מזרועות הוריהם. אבל עצם שאלת ההגירה בעינה עומדת. הוויכוח הציבורי עליה הוא נחוץ, רלוונטי ולגיטימי בהחלט. אם רק פוליטיקאים ינמיכו את קולם יהיה אפשר אפילו לשמוע. 

__________

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ובhttps://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny