הקו המחבר בין תיקי נתניהו: ניסיונותיו להשפיע על התקשורת

בתחילת השבוע חשפנו ב"גלובס" כי המשטרה והפרקליטות חוקרות חשד כי "כוכב" תיק 1000, ארנון מילצ'ן, חשוד כי תיווך בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, החשודים בתיק 2000.

למחרת פרשן חברת החדשות, אמנון אברמוביץ', הוסיף פרטים על ההתפתחות הזאת בחקירת תיקי ראש הממשלה. אברמוביץ' דיווח כי בידי המשטרה יש ראיות שבהן מילצ'ן מתגאה כי הביא לעסקה בין נתניהו למוזס ערב הבחירות לכנסת ב-2009.

מעבר לכך שההתפתחות הזאת מסבכת את נתניהו ומוזס, המשמעות שלה היא ש"תיק 1000" (העוסק בחשד כי נתניהו קיבל מתנות וטובות הנאה, שמהוות שוחד ממילצ'ן, ובתמורה סייע לקידום אינטרסים עסקיים של מילצ'ן בארץ); ו"תיק 2000" (העוסק בחשד כי נתניהו ניסה להגיע לעסקה מושחתת עם מוזס, שבמסגרתה יקבל נתניהו סיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות", ובתמורה יפעל לקידום חוק לצמצום השפעתו של "ישראל היום") - מתחברים. הדמות המחברת ביניהם, מלבד נתניהו, היא מילצ'ן.

לאור המעורבות לכאורה של מילצ'ן במעשים הנחקרים בתיק 2000, אפשר כעת למתוח קו מחבר בין תיקי נתניהו - שלושתם קשורים או עוסקים בניסיונות של נתניהו להשפיע על התקשורת הישראלית ועל האופן שבו היא מסקרת את נתניהו ומשפחתו. נזכיר כי לפי החשד ב"תיק 4000" (פרשת בזק), נתניהו דאג למתן הטבות רגולטוריות לקבוצת בזק של שאול אלוביץ, בתמורה לסיקור אוהד ומוטה לטובת נתניהו ומשפחתו באתר החדשות וואלה שבשליטת אלוביץ.

לתמונה הכוללת הזאת אפשר לצרף, בין היתר, את ההתעקשות של נתניהו לשמור לעצמו את תיק התקשורת בממשלתו, עד שהוא אולץ לוותר עליו. תיק התקשורת היה קרוב מאוד לליבו של נתניהו, שהתעקש להחזיק בו למרות ביקורת נוקבת שנמתחה עליו בשל כך.

נזכיר כי נתניהו מונה לשר התקשורת ב-5 בנובמבר 2014, והוא החזיק בתיק עד 30 ביוני 2016. במועד זה ראש הממשלה נאלץ לוותר על המשרד בשל החקירות הפליליות נגדו.

לגבי "פרשת הצוללות" - אחרי שהתברר כנראה סופית שנתניהו לא חשוד במעורבות בתיק הצוללות, ולאור ההתפתחות האחרונה בתיק 2000, אפשר לומר היום, יותר מבעבר, שהאובססיה של נתניהו לתקשורת ולאופן שבו הוא יסוקר, ובעיקר האובססיה הזאת, היא שגרמה לו להסתבך, לפי החשד, בפלילים.

הנחת סלב משפטית?

ומעניין לעניין באותו עניין: המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט חנן מלצר, קיבל השבוע את בקשת ראש הממשלה לקיים הליך חריג של דיון נוסף בפסק הדין שבו חויב נתניהו להעביר לעיתונאי חדשות 10 רביב דרוקר, את פירוט מועדי השיחות שהוא ניהל עם שלדון אדלסון ועמוס רגב (אנשי "ישראל היום"). מדובר בשיחות שנערכו בין נתניהו לאדלסון ולרגב ב-3 השנים שבין פברואר 2012 לפברואר 2015.

ההחלטה של השופט מלצר לקיים דיון נוסף בתיק היא מוזרה משהו, לא רק לאור העובדה שפסק הדין בתיק הזה היה מתבקש ואיזן כראוי בין הזכות לפרטיות לזכות הציבור לדעת, אלא גם משום שההחלטה עומדת בניגוד, לכאורה, להלכות של בית המשפט העליון.

לפי ההלכה, הליך הדיון הנוסף לא נועד למתן פתרון לשאלות תיאורטיות, שהכרעה בהן לא תשפיע על זכויות בעלי הדין (בתיק הספציפי). אולם במקרה הזה, לשכת ראש הממשלה כבר העבירה את המידע המבוקש לדרוקר, ולכן הכרעה בדיון הנוסף לא תהיה השלכה על התיק. או במילים אחרות, אפילו אם בהליך הדיון הנוסף ההחלטה תתהפך, לא תהיה לכך שום משמעות על הצדדים, שכן המסמכים כבר נמסרו לרביב דרוקר.

בכל מקרה, יש להניח כי שבעת שופטי בית המשפט העליון שישבו בהליך הדיון הנוסף, יגיעו למסקנה דומה לזו שאליה הגיע הרכב העליון שנתן את פסק הדין. ראשית, משום שנתניהו לא התבקש למסור את תוכן השיחות, אלא רק את המועדים שלהן, ולכן הפרטיות שלו לא נפגעה במידה משמעותית בשל העברת המידע.

שנית, משום שבעיקר בימים האלה, כפי שאפשר ללמוד מהחשדות נגד נתניהו, האינטרס הציבורי בחשיפת המידע על הקשר בין נתניהו ל"ישראל היום" הוא בעל משקל משמעותי מאוד.

כפי שכתב עו"ד יונתן ברמן בעתירה: "הקשר בין ראש הממשלה לבין אדלסון ורגב אינו 'עניין רכילותי' או 'פיקנטריה'... קיים עניין ציבורי מובהק בקשרי הגומלין של ראש הממשלה עם השניים, שלחשיפת העובדות שביסודם חשיבות רבה לאיכות הדיון הציבורי בקשרי הגומלין בין גופי תקשורת לבין רשויות השלטון. לא קשרי החברות בין השלושה, ככל שקיימים קשרים כאלה, הם שעומדים במוקד בקשת המידע, אלא קשרי ה'הון-שלטון-עיתון' שעומדים בבסיס יחסים אלה".