סיטרואן C3 איירקרוס הוא סמל אופנה

עבודה במחלקת העיצוב של סיטרואן נחשבת לאחת המשרות הנחשקות בעולם העיצוב התעשייתי. בניגוד ליצרניות רכב, שנשלטות על ידי מהנדסים - או על ידי רואי חשבון רחמנא ליצלן - סיטרואן היא "חברה של מעצבים". מחלקת העיצוב שלה שואבת כישרונות מכל העולם ומקבלת יד חופשית מההנהלה. בקיצור, זה מקום שמעניק למעצבים צעירים הזדמנות להתבלט ולהותיר חותם. הבעיה היא, שמעצבים נוטים לעיתים לחיות בעולם ייחודי ומוזר משלהם וכך, למשל, נולדה ה"קקטוס", שמעצביה זכו לשבחים רבים מהבראנז'ה אבל לתגובה צוננת מלקוחות משפחתיים, שמעדיפים זוטות, כמו חלונות שנפתחים מאחור.

ברוך השם, לסיטרואן C3 איירקרוס יש חלונות שנפתחים מאחור ובועות הפלסטיק "הדקורטיביות" של הקקטוס, טואטאו אל מתחת לשטיח. אבל לא צריך יותר ממבט אחד כדי לראות, שהרכב עוצב על ידי מעצבים בעלי "רוח חופשית". שפת העיצוב של ה-C3 , שדוגלת במשטחים ישרים עם פינות מעוגלות, עדיין שם, וכך גם החרטום הייחודי, בעל הפנסים המדורגים, בתוספת אלמנטים של "פנאי", כגון פגושים מאסיביים עם מיגוני גחון וירטואליים בתחתית, ופרופורציות, שגורמות לרכב להיראות גבוה וקשוח מכפי שהוא באמת, ממשהו כמו צעצוע של "טונקה" שהוגדל למדים אמיתיים.

כמובן שלא נפקד מקומן של מוזרויות, כמו פסים אופקיים על חלון הצד האחורי, שבסיטרואן מכנים "אפקט תריס ונציאני", אבל לנו הם נראים קצת כמו סטיקרים מחנות אפטר-מרקט.

עיצוב הפנים מבוסס ברובו על ה-C3 הרגילה, אבל משדרג את הנדסת האנוש. המושבים נראים כמו כורסאות ביתיות משנות ה-90, אבל נוחים מאוד, חלק גדול מפונקציות התפעול מרוכזות בתוך מסך המגע הגדול במרכז, אבל עם גיבוי של כמה מתגים "נורמליים" לתפעול מערכות חיוניות ואילו לוח המחוונים האנלוגי קל לקריאה.

חבל רק שמעצבי הפנים לא התאפקו והוסיפו על הקונסול משטחי דיפון מבד בצבע תואם לריפוד, שהטקסטורה קולטת כל כתם לנצח, כמו גם ידית בלם היד, שנראית ומרגישה כמו כף מרק ענקית. סביבת הנהג והנוסעים מדופנת בפלסטיק קשיח, אבל זה דבר די נפוץ בפלח הזה. האבזור התקני מכובד ונדיב, גם בדגם הבסיס, וכולל ערכה מקיפה של מערכות סיוע אקטיביות.

העיצוב המתקדם לא גורע מהשימושיות של התא, שהיא בין הטובות בפלח. התא מרגיש מרווח תודות לתנוחת ישיבה גבוהה וגג גבוה, המושב האחורי שטוח ומספק שפע של מרחב לרגליים ולכתפיים, סף הכניסה ממוקם בגובה נוח לבני כל הגילים ושמשות הצד הגדולות והזקופות מכניסות שפע של אור ואוויר לתא - בניגוד לכמה מהמתחרות, שמצוידות בחלונות צד אחוריים דמויי חרך.

תא המטען אינו חורג מהממוצע עם נפח של כ-410 ליטר לפני קיפול וחבל רק שהדלת האחורית הענקית דורשת מאמץ פיזי לא מבוטל בסגירה.

באגף המכניקה אין הרבה חדש. כבר פגשנו לא אחת את מנוע ה-3 צילינדרים טורבו-בנזין של סיטרואן בנפח 1.2 ליטר, שמשודך לתיבה בת 6 מהירויות. המנוע מסתפק ב-110 כ"ס אבל תודות למומנט סביר ומשקל נוצה (1.17 טון) אין לו בעיה להתמודד עם המטלה. הזינוק מאפס ל-100 קמ"ש מתבצע בקצת יותר מעשר שניות ולמרות, שששמירה על דחף ראוי בעילות ארוכות דורשת לעלות לסל"ד גבוה ולבצע הורדות הילוכים תכופות, המנוע לא מתלונן. גם תיבת ההילוכים עושה את מלאכתה כראוי ומצטיינת בעיקר בשיוט בעיר ועל הכביש המהיר. סיטרואן נוקבת בצריכה ממוצעת של כ-17.5 ק"מ לליטר אך בתנאים ריאליים אפשר לצפות לכ-12 קילומטרים לליטר.

שמחנו לגלות, שהגבהת המרכז ושינוי הפרופורציות לא פגמו בשמחת החיים של שלדת ה-C3, שמעניקה לאיירקרוס תחושב קלילה, ישירה ונעימה לנהיגה נמרצת. ההיגוי קליל אך די תקשורתי, נטיית הגוף בפניות הדוקות מרוסנת היטב וגם נוחות הנסיעה סבירה, למעט בעת מפגש עם רמפות האטה שגורם לחבטות.

את משימות "השטח" הנפוצות בכלים כאלה, דילוג על מדרכות וירידה לדרכי עפר כבושות, הכלי מבצע ללא קושי כל עוד שומרים על מהירות סבירה.

בשורה התחתונה, האיירקרוס הוא אלטרנטיבה מעניינת לחובבי עיצוב שרוצים רכב פנאי שימושי, מרווח ובעל נוכחות, שלא נראה כאילו נגזר משבלונה. במחיר של 122-128 אלף שקל ספק אם הרכב ייקח הרבה לקוחות משוק ה"מיינסטרים" הישראלי, אבל גם בכמויות קטנות, הוא יוסיף הרבה צבע לכבישים.