נסו לחשוב לרגע כמה משחקים ראיתם בשנה האחרונה שהוכרעו בגלל טעויות שיפוט. כמה פנדלים נשרקו בטעות או שלא נשרקו, כמה כרטיסים אדומים ניתנו בטעות, כמה פעמים שחקנים גדולים ניצלו את היותם גדולים כדי לקבל קרדיט על צלילה ברחבה. כמה כסף "שגוי" התגלגל בתעשיית ההימורים בגלל ששופט כדורגל לא הצליח בזמן אמת לשרוק נכון, כמה פעמים אתם בתור אוהדים חשתם מרומים או מאושרים.
כמה יכולה להיות שונה ההיסטוריה של המשחק. איך היה מתפתח גביע העולם של 2010 אם השער הברור של פרנק למפארד היה מאושר ברבע הגמר נגד גרמניה. שלא לדבר על "יד האלוהים" במונדיאל 1986, ועוד ועוד מאות רגעים שהכריעו משחקים קובעים.
אין כנראה אף תעשייה אחרת בעולם, מחוץ לעולם הכדורגל, שמעורבים בה מיליארדים רבים של דולרים, אירו ופאונדים, שהייתה מסרבת להיעזר בטכנולוגיה שקיימת כבר עשרות שנים רק כדי לשמר את ההיסטוריה של המשחק. האם זה הכסף? נראה שכן. עזבו לרגע את ההיסטוריה של מפחי נפש ספורטיביים או זכיות בתארים. הכל הופך להיות קריטי - אי כניסה לליגת האלופות היא לא פחות מאירוע דרמטי עבור מועדון ברמה הכלכלית. עלייה לפרמיירליג האנגלית או נשירה מהפרמיירליג היא רגע הרה גורל מבחינה כלכלית. יותר מדי עומד על הכף. מועדון כדורגל או נבחרת לא יכולים להיות תלויים בזוג עיניים של אדם בן 45-50 שאמור לראות ולהפעיל שיקול, כשהוא בדופק 170-180, במשך שעה וחצי שבה משלימים סביבו 22 אנשים כ-220 ק"מ ויותר.
מהסיבה הזאת השימוש בטכנולוגיית הווידאו (VAR) שפיפ"א הכניסה באופן רשמי לראשונה במונדיאל הנוכחי, היא שינוי מרחיק לכת, אולי יותר מכל שינוי שנעשה במשחק מאז לקחה עליו פיפ"א חסות ב-1904.
השוני הגדול הוא כמובן בהשפעה על המשחק. מילא אנחנו האוהדים. במהלך 28 המשחקים במונדיאל הנוכחי (פחות או יותר אמצע שלב הבתים) נשרקו 13 בעיטות פנדל. להבדיל, במונדיאל 2014 בברזיל נשרקו בכל הטורניר יחד 12 פנדלים. אם יישמר קצב של כמעט חצי פנדל למשחק, זה עומד להפוך את המשחק לשונה לחלוטין ממה שהכרנו.
איפה הבעיה? ברמה הפילוסופית נאבד במקרים מסוימים את הרגע הייחודי של השער. דייגו קוסטה שכבש לזכות ספרד אחרי ספק עבירה על פפה מפורטוגל, כבר אמר שעכשיו בכל שער הוא לא יידע אם לחגוג או לחכות להחלטה של הווידאו. "אני ארגיש טיפש אם אחגוג ואז השער יבוטל", אמר בראיון.
אפשר לקחת את זה למקום שנותר לשופט במשחק. שבעה פנדלים ניתנו עכשיו ב"המלצת" ה-VAR במונדיאל, אחרי שהשופטים העדיפו להסתמך על הטכנולוגיה ולא על יכולת השיפוט והשיקול שלהם. שופטים הופכים יותר ויותר לסדרני עבודה, חלק מזה בזכות תקנות שניתנו בעבר והורידו מהם כל זכות לשיקול דעת (עבירה על שחקן התקפה אחרון שרץ לשער - כרטיס אדום, וכו'). במידה מסוימת הם יהיו המוציאים לפועל של צוות השיפוט שיושב במזגן ומנהל את ההחלטות החשובות במשחק.
ויש עוד כמה דברים שצריך יהיה לפתור או רק להתרגל אליהם - ה-VAR מתערב בכחמישה אירועים בכל משחק ו"אוכל" זמן משחק מצטבר של כ-90 שניות. הבעיה תימשך כמובן בפער שייווצר בין אלה שיאמצו את הטכנולוגיה לאלה שלא - שחקני הגנה שיהיו רגילים "לטפל" במשחקי ליגה בשחקני התקפה בדרך הישנה, מתוך הנחה ששופטים ימשיכו לא לראות אותם, יגיעו למשחקי נבחרות של פיפ"א ויגלו שיש אמת אחרת. באנגליה השימוש במהלך תקופת הניסיון הייתה במשחקי גביע אבל לא בליגה. כלומר, אפילו בתוך אותה מדינה - רגע אחד דורשים שיפוט עם אפס טעויות כדי לייצר צדק ספורטיבי (וכלכלי) ורגע אחר, במפעל מקביל, מותר להמשיך לטעות.
הטעויות הגדולות, "הקריטיות", הולכות ונעלמות מהמשחק. מחקר שנערך במהלך תקופת הניסיון של המערכת (שנתיים) ובדק 800 משחקים מצא, כי שיעור האפקטיביות של השופטים בהחלטות קריטיות שבהן מעורב מערך ה-VAR עלה מ-93% לכמעט 99%. כלומר, כמעט אפס טעויות שיפוט נותרו. השאלה היא מה מוגדר קריטי. מה לגבי אירועים שעדיין לא נתפסים קריטיים, למרות שהם מזמן כאלה - כמו בעיטות חופשיות - סתם בעיטות חופשיות, לא פנדלים. כ-40% מהשערים במונדיאל הזה מגיעים מבעיטות חופשיות. ובאלה, מבחינת פיפ"א, מותר לשופטים לטעות חופשי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.