הייצוג הנשי בשוק הפיננסי? היה שיפור, ויש תגובת נגד

1.

זה הולך להיות הרבה יותר קשוח, לפני שזה יתחיל להסתדר. הסימנים מחלחלים ממזמן, והם מתבהרים והולכים. מלחמת הנגד כבר כאן - והיא מחריפה. בינתיים בשקט, אבל היא עוד תתפרץ. אם עד לפני כשנתיים-שלוש זאת הייתה מלחמת נשים לתפוס את מקומן היחסי בחברה, זה התחלף למלחמת נגד של גברים לשימור וחיזוק מחדש של ההגמוניה הפטריארכלית.

רשימת 500 Fortune, המאגדת בתוכה את החברות הציבוריות הגדולות ביותר הנסחרות בארה"ב לשנת 2018, מגלה שמספר הנשים העומדות בראש החברות הגדולות, שנכללות במדד, ירד השנה בכ-25%. בשנת 2017 נרשם שיא של 6.4% - כלומר, 32 בכירות מנהלות, ואילו השנה מדובר בשיעור של 4.8% - כלומר, רק 24 מנהלות סופר-בכירות.

זה לא דבר מקרי, ובטח לא שולי. זהו שינוי מגמה בקו הרב-שנתי של המדד. כמו כן, לטבלת שיאני השכר של ישראל, שנאספה בתחילת אפריל השנה ושמתבססת על הדוחות לשנת 2017, נכנסו רק שלוש נשים, בעוד שברשימת ה-100 לשנת 2016 היו שבע נשים, אחרי עלייה מתונה מחמש נשים בכירות ברשימה של שנת 2015. האם זה מלמד שכניסת נשים למשרות בכירות מאוד ומוטבות נעצרה? 

 רקפת רוסק עמינח / צילום: תמר מצפי

2.

משפט מגדרי על שוק ההון הישראלי: בעוד שנוכחות הנשים בענף הבנקאות ממשיכה להתחזק, הרי שבשוקי ההשקעות, הביטוח, הפנסיה והגמל נשמרת בקפידה שליטת כרומוזום Y (כרומוזום המין הזכרי). יש נשים מנהלות, אבל לא במשרות ה"טופ" - אם כי השנה זה "התקלקל" במקצת, עם מינויה של החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, לתפקיד יו"רית בית ההשקעות הגדול בשוק, פסגות. 

 סמדר ברבר צדיק / צילום: תמר מצפי

3.

עוד תמונת מצב מקומית: הרגולציה של השוק הפיננסי, כל-כולה, נשלטת על-ידי נשים: נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג; ראשת רשות שוק ההון, דורית סלינגר; המפקחת על הבנקים, חדוה בר; יו"רית רשות ניירות ערך, ענת גואטה; והממונה על ההגבלים העסקיים, מיכל הלפרין. "וזה מטריף אותם", אומר מי שאומר - מטריף את חבריו לשוק, הבנים. למה? "כי הן מדברות בשפה אחרת, הן ענייניות יותר, קשוחות יותר, קשה לקיים אתן סמול-טוק, וגם לא משא-ומתן, והן כל הזמן ממש חייבות להוכיח שהן ראויות לתפקיד". ואולי, במילים אחרות, הן בעצם לא חושבות על התפקיד הבא?

לא פלא שהשיח כלפיהן אלים כל-כך, שהחלטותיהן מותקפות לא פעם בגסות, ושאנשים מרשים לעצמם לדבר עליהן כפי שלא דיברו על אף רגולטור גבר. לא פלא שבלי להרגיש, בכל הזדמנות אוהבים לספר על איזשהו "קרב אמזונות". בתקופה הנוכחית זה בולט במיוחד ביחס לראשת שוק ההון, סלינגר, שעומדת לפרוש מתפקידה בסוף אוגוסט. על שר האוצר, משה כחלון, מופעל כבר זמן רב לחץ אדיר למנות במקומה "איש משלנו" - מתחום הביטוח, מסוחרי השוק, "שמבין אותנו", "שלא יפיל עלינו רגולציה חדשה כל יום" ( אף אחד מהם לא מעיז להשמיע את האמת החשופה: אנא, אדוני השר כחלון, תביא לנו עוד אחד ממה שהיה פעם - כזה שקט, מבין ובר-שיח; לא עוד לוחמת חסרת נימוסים ביטוחיים, לטובת הצרכנים). צפי: במינויי הרגולציה הבאים, יקיימו השרים "העדפה מתקנת" לצמצום "האפליה" הרגולטורית הגברית.

4.

ההתפתחות כבר כאן, וגם התוצאות שלה. בישראל התפתח במהלך השנים שוויון-נוטה-לרוב של נשים במגזר הפיננסי הבנקאי. איכשהו, בתוך כמה שנים, גבר השיח על גובה השכר בבנקאות, והוטלו עליו סנקציות חוקיות. עובדתית, את התאוותנות יצרו המנהלים הגברים בבנקים בכל השנים הקודמות, שגרפו בזה אחר זה הרבה מאוד מיליונים בשנה, ואף פעלו במהלך השנה במטרה לקבל תמורה בסופה - ופחות חשוב אם זה טוב או פחות טוב לבנק.

ואולם, חקיקת חוק הגבלת השכר במגזר הפיננסי באה רק לאחר שנשים החליפו אותם. יש חשד סמוי, שאם היו נשארים אותם נפילי-בנקאים מהעבר הרחוק, עם ההתנהלות הקשוחה, הבוטה והדורסנית מול המחוקקים ותעוזת הפיתויים, שנהגו לדחוף למקבלי החלטות באותה עת, בממשלה ובכנסת לא היו יכולים, ואולי לא היו רוצים, להעביר את חוק מגבלת השכר בפיננסים.

זה מתחבר לעובדה שמקצועות שנחשבים בעלי רוב נשי - הוראה, סיעוד ועבודה סוציאלית -סובלים משכר נמוך משמעותית, שאפילו יורד אל מתחת לממוצע המתמשך, שלפיו שכר נשים נמוך ברבע עד שליש משכר גברים באותם מקצועות. התירוץ הרשמי: נשים לא עושות שעות נוספות.

5.

בראש בנק ישראל עומדות שלוש נשים, ובמערכת הבנקאית יש שלוש מנכ"ליות. הערכה: יש רוב של מנהלות בדרגי ניהול הביניים בסניפי הבנקים. וכשמגיעים לתפקיד היו"ר, זה כבר אחרת: יו"ר אחת בבנק הבינלאומי - בחירתו הפרטית של הבנקאי בעל השליטה - ועוד אחת, ממש באחרונה, בבנק דקסיה הזעיר, ללא גרעין שליטה, בעיקר מטעמי אינטרסים מוניציפליים של הרוצים להמשיך להיות בעלי כוח. עם זאת, אף פעם לא המליצה ועדה ממלכתית למינוי דירקטורים בבנקים על אישה לתפקיד יו"ר.

במגזר המוסדי, שמגלגל את הכסף הכבד של הציבור הרחב, המצב קיצוני במיוחד. כל חברות הביטוח, הגדולות והבינוניות, מנוהלות על-ידי קאדר של גברים. חלקם עוברים מחברה לחברה. חברת ביטוח חקלאי היא יוצאת מן הכלל, ועוד חברת ביטוח דיגיטלית, ליברה, שם המנהלת היא בעלת העסק. בבתי ההשקעות המצב דומה - גדודים וחטיבות של גברים מחויטים. יוצא מן הכלל הוא, כאמור, מנויה של עבאדי-בויאנג'ו ליו"רית פסגות. שאלה פתוחה: האם רק נציגת שליטה, זהבית כהן מאייפקס, יכולה להרשות לעצמה למנות יו"רית? 

 מיכל עבאדי בויאנגו / צילום רמי זרנגר

6.

אם עד עכשיו גברים מנהלים, בכירים פחות או יותר, ציחקקו בינם לבינם, ויתרו על איזשהו מינוי גברי לטובת מינוי נשי כדי לעשות רושם שוויוני - כנראה במטרה לרצות את התקשורת ואת המשקיעות הנשים, שיכניסו את כספן - וקראו לזה "ממשל תאגידי" או "חזון" או משהו דומה, אז עכשיו, יותר ויותר, הם מתארגנים לשימור הגמוניה - להמשך תחזוקת פריבילגיות-העל המלוות את הזהות הגברית מימים ימימה.

אפשר שאם פעם יבדקו את המועד שבו פרצה מלחמת הנגד הגלויה, זה כנראה יהיה קמפיין Me Too, שגורף מדינות, ובראשן הדמוקרטיות הגדולות. בזה אחר זה נחשפים, מושפלים, מפוטרים ונשפטים כוכבים, בכירים - כאלה שהם עצמם, וכל האחרות והאחרים, חשבו שהם אל עליון, שיכול לעשות הכל ויד לא תיגע בו.

התנועה הלוחמת הזאת אמנם מתייחסת למטרידים ולאנסים נלוזים, ולא לשוויון הזדמנויות, שותפות, הגינות, בחירה, קריירה והתקדמות - אבל זה בהחלט נמצא בירכתי הקרקפת של המותקפים הגברים. בכיר מושפל, חבריו שנהנו מסביבתו, בכיר שייאלץ, מפחד, לשמור את הידיים ואת גסות הרוח לעצמו - סוגר ויסגור את החשבון במקום אחר - בעבודה, בגיוס, במינוי, בקידום, בשכר, בזלזול לא מוחצן. זה כבר כאן: "מה, אסור כבר לחזר?", כמו גם בהצהרות המתרחבות והולכות של "אני לא עולה למעלית שיש בה אישה אחת, ואם אני לבד ועולה אישה, אני יוצא. למה אני צריך להסתבך?", כפי שאומר בכיר בשוק ההון הישראלי.

"יש רושם מוטעה בציבור, שמצב הנשים רק משתפר. זה לא נכון", אמרה באחרונה בראיון ל"גלובס" פרופ' רות הלפרין-קדרי, שנבחרה לאחת מ-100 המשפיעים בעולם בתחום מדיניות מגדר לשנת 2018. " קמפיין Me Too עלול להביא לריאקציה, שהפמיניזם כבר חווה אותה בעוצמות גדולות". 

 לילך אשר / צילום ארכיון: איל יצהר

7.

המילים האלה נכתבות באופטימיות גדולה. שום תחושה של "דופקים אותנו". לא אותי, לא את חברותי, לא מכרותי, צעירות כבוגרות, בטח לא את בנותינו. הדרך הנכונה ברורה וסלולה, היא טובה ונכונה לשני המינים באותה מידה (רק תחשבו כמה טוב יהיה לגברים להיות גם הם רבי-תחומים, להשתתף במטלות החיים בבית, להכיר את הילדים וללוות אותם לפני שנולדים הנכדים). אנחנו רק עלינו עליה מזמן, והיא תגיע ליעדה אחרינו.

מספיק לחשוב על זה שרק לפני 98 שנים, בשנת 1920, קיבלה המדינה המכונה הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ארה"ב, החלטה ותיקון חוקה, שמאפשר "הענקת" זכות הצבעה לנשים. המדינה הראשונה שעשתה זאת, אגב, הייתה ניו-זילנד - בשנת 1893, תוצאה של מלחמת חורמה של נשים שדוכאו במשפחותיהן - ואחריה אוסטרליה, בשנת 1902.

אז באו, בזו אחר זו, המדינות הנורדיות, שכיום נחשבות לשוויוניות בעולם. אחד משיאי הדרך: בשווייץ, הדמוקרטיה האחרונה שבה התאפשרה זכות הבחירה לנשים (בשנת 1971), קבעו הבחירות בספטמבר 2011 רוב של נשים בממשלה ("השגנו את המטרה אחרי מאבק שנמשך 100 שנים", אמרה רות דרייפוס, חברת הקבינט לשעבר, שב-1999 שימשה הנשיאה הראשונה של שווייץ).

וככה זה ממשיך. עליות וירידות, צחוקים וגיחוכים, מלחמת-נגד וקרבות-נגד היו ויהיו, אבל המציאות ברורה. עוד מאבק, לא נורא. הבעיה הכי גדולה היא שככל שהטינה ומלחמת הנגד הגברית תחריף, מי שהכי ייפגעו ממנה הן הנשים החלשות יותר - אלה שמועסקות במשרות בשכר מינימום ופחות מכך, שתלויות בכמה אלפי שקלים בודדים לחודש כדי לפרנס משפחה; אלה שאין להם קשר ישיר לתקשורת הלוחמנית; שמפחדות לדבר, כי יבולע להן; 

ככל שהן חלשות יותר, הניצול לרעה והנקמה בהן יגדלו ויחריפו. לזה אין עדיין פתרון.

8.

עיתונות כלכלית. סיפור אישי: לפני הרבה שנים מוניתי על-ידי אדם ברוך וחיים בר און ז"ל להיות כתבת בשבועון הכלכלי הראשון בישראל, "כספים" (עד אז שלטו בתחום עיתוני ההסתדרות). פרצתי בצחוק רועם: "אני? כלכלה? השתגעתם?" ברוך אמר: "זה הכל היגיון וחוסר היגיון"; ובר און השלים: "את רק תצטרכי להבדיל ביניהם".

כך נהייתי כתבת כלכלית - כנראה ראשונה בישראל. "מאיפה היא מביאה את החומר?" תמהו במילייה הזעיר והגברי של אותה עת. התשובות היו קבועות: "היא מנהלת רומנים עם מנהלים"; אחר-כך זה התחלף ב"בעלה נותן לה את החומר".

יום אחד, די בהתחלה, הגעתי לראיין מנהל בכיר מאוד מאוד - כזה שסובב משקיעים, שרים וראשי ממשלה על קצה אצבעו. מלה אחת, הבהוב עיניים כחלחל שלו, היו מפילים או מזניקים את הבורסה אז. והוא בלי ספק השתמש בכך. החדר היה בקומה הכי גבוהה, שולחן העבודה הענק הונח בקצה האולם, כדי שכל הדרך תדע מי האלוהים שאתה מתקרב אליו. הוא קם לקראתי וחייך בשרמנטיות, "שבי". אז סימן למזכירתו הנאמנה לסגור את הדלת, וגם קרץ לה. ראיתי.

למה הוא קרץ? כי בתודעה שלו, זהו אירוע בין גבר לאישה, והגבר הוא הרי גבר. זכר אלפא. נעלבתי. נפגעתי. רציתי לצעוק ולברוח. ואז אמרתי לעצמי: אלך בדרכו. (לרגע נעלבתי מעצמי, שאני עושה מניפולציות נשיות, אבל זה עבר לי).

הראיון נמשך יותר משעתיים, ישבתי עם עיני 'עגלה' מעריצות, מתלהבת ורושמת. "וואוו", "זה מה שאמרת לדירקטוריון? גדול"; "זה מה שעשית לשר? ענק". והוא דיבר. ממולכד בקרב שהוא שהתחיל בו. הציטוטים שלו בראיון שהתפרסם, הציגו אותו בדיוק כמו שהוא. אחרי יומיים התכנס הדירקטוריון, אז בשליטתם של שני גופי ענק במשק. הדיון היה קשה. המנכ"ל הכל יכול נדרש להתחייב - לחתום על מסמך - שלא להתראיין למשך שנתיים.

כיום, 25-30 שנה אחרי, העיתונות הכלכלית נשלטת על-ידי נשים. עיתונאיות כלכליות נחשבות לישרות, הגונות במיוחד, יעילות וחרוצות, שמפעילות בעבודתן שיקול דעת ענייני והתלבטות ראויה. אירועים כמו הקריצה ההיא, שהביאה לתגובה מניפולטיבית (ומביכה) מצדי, כבר כמעט אינם קורים, וכשזה כן קורה, אז לא באופן בוטה ומזלזל כל-כך. וגם זה עוד ישתנה - פחות בגללם, יותר בגללנו.