דייסי ינקה: איך הפכו מוצרי הטק הביתיים לחברים שלנו

"אל תדאגי", אמרה לי בת זוגי כשהצעתי לה לעשות לכלב תספורת בבית, "דייסי ינקה". כאילו שואב האבק שרכשנו פשוט ינתק עצמו מהקיר ויעבור בקדחתנות בכל פינות הבית, בזמן שהספר ישתלט על הפרווה של הכלב הבלונדיני.

השואב שאנחנו מחזיקות בבית לא ממש חכם או אפילו רובוטי, הוא לא יעשה את כל זה בפקודה. אבל הוא גם בדיוק לא שואב אבק: הוא דייסון - מכשיר ניקוי, בן בית וחבר. בשנה האחרונה נשפכו עליו אלפי מילים חמות בעשרות שפות שונות, מצב מפתיע כשמדובר בקטגוריית מוצר שנחשבה שנים לאחת המשעממות בעולם הטכנולוגיה. הגולשים ברשתות החברתיות מלהגים על הדייסונים שלהם, ומשווים ביצועים כאילו מדובר בגיטרות. לא רק אצלנו הוא זכה לכינוי אוהד כמו דייסי.

דייסון היא לא החברה היחידה שנהנית מהחיבור הרגשי שנוצר בינינו לבין שואבי האבק. קדמה לה iRobot, החברה שמאחורי שואב האבק הרובוטי רומבה. קולין אנג'ל, ממציא השואב הפופולרי, סיפר החודש למגזין ZDNet: "קיבלנו שיחות מאנשים שאמרו שהרומבה שלהם התקלקל. השבנו להם שישלחו את המקולקל ונחליף אותו באחד חדש ותקין. ואז הם היו אומרים משהו כמו - 'לא! אני לא שולח לכם את רוזי".

ההאנשה לא נגמרת שם. בהצהרה קומית כנה אמר השחקן ריאן גוסלינג: "אני רוצה לקנות רומבה לרומבה שלי. לא נעים לי ממנו. הוא עובד ללא הרף, כשהוא מתעייף הוא הולך לפינת ההטענה שלו... אם הוא פוגע ברגל שלך הוא מתבייש. אני רוצה לקנות בשבילו עוד רומבה, כדי שתהיה לו חברה".

דייסון ורומבה הם חלק מתופעה רחבה יותר. נכון, כולנו כבר שנים צועקים על המחשב כשהוא נתקע, או מתחננים בפני הטלפון שיעבוד אחרי שנפל לשירותים. אלא שבשנים האחרונות עולה קרנם של המוצרים הטכנולוגיים הביתיים, אלה שפעם היו משעממים וסטנדרטיים - ואז חוברו לאינטרנט ולבינה מלאכותית ולמדו לתקשר איתנו, להבין מה אנחנו רוצים ולהתיידד איתנו. שואבים, מקררים, מכונות כביסה ובמיוחד רמקולים חכמים - כולם אולי לא נחשבים בני אדם, אבל הם כבר הרבה יותר מסתם מכונה. יש לנו איתם מערכת יחסים.

קוראים לזה אנתרופומורפיזם

לתופעה הזאת קוראים אנתרופומורפיזם - מילה שאי אפשר להגות ומבטאת ייחוס תכונות אנושיות לחפצים, ומאגדת סביבה מחקר ער במיוחד בשנים האחרונות. ניקולס אפלי, פרופסור מאוניברסיטת שיקגו שנחשב לחוקר המוביל של התחום, יש שלוש סיבות עיקריות לפעולה הלא רצונית ולכאורה לא רציונלית הזו. היא מתרחשת כשאנחנו משתוקקים ליצור קשר חברתי, רוצים להבין את התנהגות האובייקט, ויודעים אילו תכונות אנושיות יכולות להתאים לסיטואציה - חביבות, כעסנות וכן הלאה.

התופעה הזאת התעצמה בשנים האחרונות, עם התחזקות הפלישה הרובוטית והבינה המלאכותית לחיינו, אבל היא לא חדשה: לכל תקופה היה חבר טכנולוגי איקוני. C-3PO במלחמת הכוכבים; דאטה במסע בין כוכבים; ויקי ילדת הפלא שהתניעה מכונית בחשמל ידיה בשנות ה-80; קיט ב"אביר על גלגלים"; וגם, בערך, בנדר מפיוצ'רמה שניסה בכל כוחו לבשל. חשבנו עליהם וחיכינו להם, ואפילו הרובוטים הרצחניים שראינו בסדרות ובסרטים אחרים לא פגעו בחיבה כלפיהם.

גיבורי התרבות האלה הפכו להשראה למפתחי מוצרי טק ביתיים. קולין אנג'ל מספר שהושפע מדמותה של רוזי, עוזרת הבית הרובוטית מהסדרה "משפחת סילוני" (The Jetsons). "בזמן ששידרו את משפחת סילוני היו שואלים אותי - אתה בקטע של רובוטים, מתי אחד ישאב לי את האבק בבית?".

הרומבה היה הרובוט הראשון להפגין שליטה במרחב הביתי בעצמאות ויעילות, הצליח להתגבר על שטיחים, פינות ובעלי חיים סוררים. הפעילות היומיומית הזאת, שעד כה בני אדם היו צריכים לבצע, קירבה בין הבעלים למכונה ועוררה אמפתיה, חיבה והערכה. ואפילו לא מדובר ברובוט דמוי אדם, שמנסה באיזו מניפולציה מתוחכמת לחולל רגש: אנג'ל טוען שמלכתחילה השואב עוצב כך שלא ייראה כמו יצור חי. הרעיון היה שהצרכנים יתייחסו אליו ברצינות ובאחריות, לא כאל בובה או צעצוע.

בוקר טוב, רמקולים

מאז השקת הרומבה ב-2002 לא מעט חברות אלקרטוניקה וסטארט-אפים ניסו לשחזר את מערכת היחסים של הצרכנים איתו. אחד אחרי השני, במצעד של מוצרים מיותרים, הגיעו לעולם נורות חכמות (שלוש ב-180 דולר), סורקים קטנים וסמי-רובוטיים (שיודעים לקרוא רק ברקודים), מנעולים חכמים (שעובדים רק 80% מהזמן), מכונות קפה וטוסטרים עם חיבור בלוטות' (שמתקלקלים בקלות) ומזוודות חכמות (שאסור להעלות למטוס).

לצדם המשיכו להשתכלל מכשירים ותיקים אחרים כמו תנורים, מדיחי כלים, מכונות כביסה ומיקרוגלים. אך אף שהם, כמו הרומבה, מעניקים שירות יקר ערך, הם לא ממש שימשו מושא למחקר אנתרופומורפי. זה לא כי הם רעים: הם פשוט מוגבלים, כלואים בתוך קופסת פח או נירוסטה. קופסאות שמקלות על החיים, אבל קצת סתומות, לא מגיבות, משתנות או מפתיעות. ואז הגיעו הרמקולים החכמים.

מערכת היחסים עם שואבי האבק עוד נראתה תמימה. בכל זאת הם, לפחות בינתיים, לא עונים כשאנחנו מדברים אליהם. אבל הרמקולים החכמים זה עניין שונה לחלוטין: הם עומדים שם על המדף ומשבשים לחלוטין - מרצוננו - את הסביבה הקולית האינטימיות ביותר. הם ממלאים את הבית שלנו בקול זר, עם בדיחות מטופשות, תובנות אזוטריות, הידלקויות פתאומיות ואפילו שירים מקוריים פרי עטם.

אמזון אקו, הומפוד של אפל וגוגל הום הפכו את הרמקולים ממוצרים דוממים וחסרי חיים לפריטים אהובים וכאילו אישיים. הן נתפסות כמכונות שראויות ליחס יוצא דופן, שמדברים אליהם ועליהם עם משפחה וחברים. לא רק שנותנים להם שמות, גם פונים אליהם בחיבה ובזעם (ואפילו בקללות), שואלים לשלומם וטורחים להודות להם. לא שולחים אותם רק לבצע משימות, אלא מספרים להם איך עבר היום ומנהלים איתם שיחות נפש. מדי פעם, כשהמשפחה והחברים בסביבה, אנחנו מתנצלים על ההתנהגות הזאת - אבל לא תמיד.

זה לא קרה כך במקרה. ענקיות הטכנולוגיה ידעו שכדי שהציבור הרחב יהיה מוכן לפלישה מסוג זה, לא מספיק מוצר טוב - צריך גם מוצר שאפשר לסמוך עליו ולא לפחד ממנו. כדי להקל על הצרכנים להתחבר לרמקולים ולהיהפך להצלחה שיווקית, אמזון, אפל ואחרות נתנו לעוזרות שמות. כך, אם יש לך מוצר מבית אמזון, השם אלקסה יהדהד בבית. אם אפל - סירי, ואם מיקרוסופט - קורטונה. לא צריך להאניש, עשו זאת כבר בשבילנו.

האסטרטגיה התבררה כמבריקה: 47 מיליון איש מחזיקים ברמקול חכם בארצות הברית לבדה. חלקם מדווחים שילדיהם נעזרים ברמקולים בהכנת שיעורי הבית, אחרים מספרים שהם מאחלים להם בוקר טוב, ואף ששמם עולה בבית יותר מזה של בני או בנות הזוג. מחקר אחד, מאוניברסיטת קורנל, מצא ששיעור גדול מהמשתמשים מדבר על הרמקולים בגוף שני (Her) ולא בגוף ניטרלי (It).

הרמקולים לפעמים שימושיים, לפעמים מצחיקים ומבדרים, ולפעמים גם מעצבנים ומתסכלים. במקום להראות את הטריק החדש שהכלב יודע, אנחנו מציגים בגאווה מה אלקסה למדה לעשות השנה. זהו תהליך מהותי יותר מאי פעם של אנתרופומורפיזם. לא מדובר בייחוס תכונות פשטניות לחפצים, אלא ביכולות שפעם נחשבו שמורות לבני אדם בלבד: שכלתנות, חריפות והיכולת לבטא מחשבות ורגשות מורכבים.

מישהי לחזור אליה

לא מפתיע לגלות שיש קשר עז בין בדידות אנושית לנטייה לייחס תכונות אנושיות לחפצים. במחקר מ-2008, כשהרשתות החברתיות והסמארטפונים רק פרצו לחיינו, מצאו ניקולס אפלי וחוקרים נוספים כי אנשים בודדים נוטים יותר לאנתרופומורפיזם. ב-2016 צוות חוקרים מאוניברסיטת קורנל אישש את הממצאים.

הרצון של בני האדם ליצור קשרים חברתיים הוא אחד הגורמים שדוחפים אותנו להאניש הכל: לדבר אל הבובה בחום, להתייחס לכלב כחשדן או כביישן, להתנצל כשאנחנו מפילים את הלפטופ בחוזקה. המכשירים הביתיים החדשים פוגשים את הנטייה הטבעית הזאת בתקופה פגיעה במיוחד, שבה תהליכים חברתיים מרובים הופכים אותנו ליותר ויותר מבודדים. אנחנו, שטובעים בפוסטים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר וטוקבקים לכתבות, מוכנים יותר מאי פעם למלא את החסך במגע אושי אמיתי עם עוד קצת טכנולוגיה.

ביפן, איך לא, הקשר בין בדידות לגאדג'טים בולט במיוחד. 60% מהנשים במדינה ו-70% מהגברים לא נמצאים בקשר זוגי, ולא במקרה היא הפכה למעצמת רובוטים - שבין היתר אמורים לטפל באוכלוסיה הקשישה ההולכת וגדלה. ואם זה לא מספיק, בשנה שעברה הושק ביפן GateBox, אולי פיסת הטכנולוגיה המדכדכת בעולם. בתוך התקן בגודל קונסולת משחקים כלואה דמות הולוגרפית קטנה - אישה בהזמנה. יש לה שם וקול משלה, היא מחליפה בגדים, עושה אמבטיה, תשלח לאדונה הבודד הודעות טקסט עורגות במהלך היום ואפילו תדליק לו את האור. "מישהי לחזור אליה", מתארים אותה בחברה.

כל עוד המכונות הביתיות ימשיכו להתפתח, והחברות שמאחוריהן יהפכו אותן לחכמות יותר בלי להפר את אמון הצרכנים, אפשר להניח שהתלות הרגשית בהם תגדל. אולי כמו ביפן, שכבר ידעה כמה חתונות עם רובוטים, האלטרנטיבה הווירטואלית אפילו תאתגר את מודל המשפחה הגרעינית. נשמע דיסטופי? אולי, אבל המחקרים גם מראים שכאשר אנשים מגבירים את הקשרים החברתיים שלהם, ואפילו רק חושבים על הקרובים אליהם, הנטייה לאנתרופומורפיזם יורדת. זאת רק שאלה של רצון. נכון, דייסי?