מקומות עבודה או אפשרויות צריכה? מלחמות הסחר

השקפותיו של הנשיא דונלד טראמפ על סחר אינן עולות בקנה אחד עם ההשקפות של כלכלנים. שני הצדדים כה חלוקים בדעותיהם, שקשה אפילו לחשוב על דיון ביניהם: טראמפ מדבר על גירעונות סחר דו-צדדיים, שהכלכלנים מבטלים כחסרי משמעות.

אלא שבציוצי הטוויטר שלו לפנות בוקר, טראמפ מנסה לבטא השקפה שרואה אנשים כעובדים ודורשת כללי סחר שיאפשרו להם עבודות טובות ומספקות יותר. הכלכלנים, לעומת זאת, מתמקדים בצריכה, ורווחת האנשים בעיניהם היא קניית יותר מוצרי צריכה.

שתי ההשקפות מובילות, כמובן, להמלצות שונות של סחר. התמקדות בייצור מובילה למדיניות מרקנטיליסטית, שמטרתה לעודד את היצוא ולהגביל את היבוא כדי למשוך מקומות עבודה ממדינות אחרות, כל זה על חשבון הצריכה. אמריקאים ימצאו אולי את עצמם עם מישרות מעניינות יותר, בהנחה שהם רוצים לעבוד בייצור, אבל הם יוכלו לקנות פחות דברים.

הכלכלנים נוקטים באופן כללי את הגישה ההפוכה בדיוק, כלומר מתמקדים בצריכה כמדד להצלחה. אם האוכלוסייה יכולה להרשות לעצמה עוד חפצים ושירותים, מצבה טוב יותר, ולכן גירעון מסחרי אינו בעיה. סחר חופשי מוביל לכלכלה גדולה יותר, והממשלה היא זו שצריכה להחליט איך לחלק את העוגה.

קל למצוא חורים בשתי ההשקפות. בכל תקופה שנחשבה לתור זהב של התעשייה האמריקאית, להמוני עובדים היו מישרות לא נעימות, מסוכנות, מלוכלכות וחוזרות על עצמן. המעבר מייצור לשירותים לא היה בדיוק מעבר לעבודה במקדונלד'ס, אלא גם מעבר לשירותים של ערך מוסף גבוה. מנתחי לב ביוסטון ומהנדסי תוכנה בסן פרנסיסקו אינם בדיוק "פרולטריון חסר תודעה מעמדית".

אין ספק שהדימוי העצמי של אנשים רבים תלוי בעבודתם, ואפילו המישרות בשכר הכי נמוך במכרות או בתעשיות הכבדות מביאות איתן סוג של חברות ושותפות גורל שלא קיים בקרב עובדי מוקדי תמיכה ושירות שיושבים בין מחיצות. התחושה הזו של קהילה היא מה שרבים מאלו שדורשים לעודד מישרות צווארון כחול מתגעגעים אליה.

כלכלנים שתומכים בסחר חופשי מקבלים שיש מפסידים בסחר הזה, ורבים מהם מסכימים שהממשלה צריכה לסייע להם. פיצוי ישיר והסבה מקצועית מסופקים על ידי תוכנית פדרלית שהשיק הנשיא ג'ון קנדי, אבל יש לה תוצאות מעורבות במקרה הטוב.

זו בעיה פוליטית: הרווחים מהמסחר מפוזרים באופן נרחב בין צרכנים, ואילו ההפסדים מרוכזים בקבוצות קטנות שאין להן עבודה. שלא במפתיע, המובטלים הללו צועקים חזק יותר מאשר המרוויחים.

אילו המערכת הפוליטית יכלה לפצות כראוי את אותם מפסידים מהסחר החופשי, הבעיה הייתה נפתרת. מדינה זרה שתבחר לסבסד את הצרכנים בארה"ב ובו זמנית להעסיק את תושביה בעבודות לא נעימות, מזהמות ומסוכנות, הייתה מתקבלת אפילו בברכה.

אבל המערכת הפוליטית בארה"ב לא מסוגלת לפצות את המפסידים או למצוא מישרות באיכות דומה לחלק גדול מהם. אפשר אולי להתייחס למכסי המגן החדשים כניסיון לחלק מחדש את העוגה הכלכלית, ולהחזיר חלק מהצרכנים אל עובדי הייצור והקהילות. במובן זה, ייתכן שזה אפילו יצליח.

הבעיה היא שהפגיעה של חסמי הסחר בכל הכלכלה ובצרכנים יותר גדולה מאשר הרווחים שמפיקות אותן קבוצות קטנות שנהנות ממקומות עבודה חדשים שמתהווים. התוצאה היא שבסך הכול, יותר מישרות יימחקו מאשר ייווצרו, ממש כמו שקרה עם מכסי הפלדה שהוטלו בממשל ג'ורג' בוש. בהיפוך של ההטבות של הסחר, המישרות שנוצרות באות עם השקעות גדלות ופתיחת מפעלים, ואילו המשרות שנמחקות הן במגוון רחב של מגזרים, ולכן הן פחות בולטות. מבחינה פוליטית זה עוזר לתומכים בחסמי הסחר.

יש טענה שהשיטה הזו של הגנה על מקטע זעיר בכוח העבודה האמריקאי היא פשוט יקרה מדי. "זה כמו לשרוף את כל המוסך שלך כדי לצלות סטייק. אז קיבלת סטייק, אבל כעת אין לך רכב ואתה לא יכול להגיע לעבודה", כתב קורא למערכת "וול סטריט ג'ורנל".

האם מלחמת סחר עם סין היא באמת שריפה של מוסך? קרן המטבע הבינלאומית העריכה לפני שנתיים שמלחמת סחר שתוביל למכס ממוצע של 10% על כל היבוא - בערך מה שטראמפ מאיים בו - תקטין את הכלכלה ברבע אחוז (0.25%) בתוך שנתיים. הכלכלן הראשי של BNP פאריבה מציין שאפקט נמוך כזה קרוב לשולי הטעות הסטטיסטית.

יכול להיות שאמריקה רק שורפת את הפסולת בתוך המוסך כדי לחרוך את הסטייק, וזה הפסד שהיא יכולה להתמודד איתו. ואולי, כפי שטוען הכלכלן של BNP, המודלים הכלכליים אינם יכולים לשקף את המורכבות של קשרי הגומלין בין מדיניות הסחר, מחירי השוק והכלכלה.

החלטת הארלי דיווידסון אתמול להעביר חלק מהייצור שלה אל מחוץ לארה"ב כדי להימנע ממכסי תגמול באירופה היא דוגמה לאיום של תגמול ממוקד. אפילו במודלים של קרן המטבע, אם מלחמת הסחר תתרחב למכס של 10% בכל מקום, היא תפגע הרבה יותר, והכלכלה העולמית תצטמק ב-1.8% ממה שהיא תהיה ללא מלחמת הסחר.

רק דבר אחד בטוח: אם המוסך יישרף, שום פוליטיקאי לא ייקח על עצמו את האשמה.