ליאור שליין עורך ומגיש את תוכניתו "גב האומה" בערוץ 10. העובדה שהוא בעל כישרון סאטירי גדול אינה, אני מקווה, שנויה במחלוקת. בניגוד לתוכניות סאטירה אחרות, זו של שליין היא אינטליגנטית, מצחיקה - אבל בעיקר אמיצה. במיוחד ראויה לציון החשיפה השבועית שלו בתחום העסקנות הדתית, שזה כולל גם את הרבנות והרבנים.
החילונית הכי דתייה
שליין לא פוגע בדת עצמה, אלא בדתיים העושים את הדת קרדום לחפור בו לעשיית קריירה וכסף. הוא חושף ללא לאות את השקרים שעולם העסקנות הדתית כל-כך רווי בהם. הוא מראה לנו עד כמה עמוקה ומרחיקת לכת היא מדיניותה המיסיונרית של הממשלה, בהשראת נפתלי בנט ואנשיו, נושא חשוב מאין כמותו. מיסיונריות אסורה על-פי חוק בארץ, אבל זה לא מפריע למיסיונרים בנט וחבריו, וזה כמובן גם לא מפריע למשרד המשפטים שבראשו עומדת השוליה של בנט, איילת שקד, החילונית הכי דתייה במדינה.
"בעד חופש הביטוי"
לפי דיווחים בעיתונות, שליין הגיש בימים אלה תביעת דיבה נגד תסריטאי בשם עופר קניספל, המנהל נגד שליין מסע השמצות ולכלוכים באינטרנט, ברדיו, בכל מקום שרק מתאפשר לו. שליין טוען בתביעתו כי בשעתו הוא פיטר את קניספל מצוות הכותבים בתוכניתו, ומאז האיש רודף אותו.
אני לא מתכוון לנקוט עמדה, יחליט בית המשפט. בטור זה אני מבקש להתייחס למשפט שאמר שליין בתביעתו בנוסח מתנצל: אני בעד חופש הביטוי.
טענה דמגוגית
הערה מיותרת בעיקרון, אבל לא במציאות התקשורתית בישראל. תביעת דיבה נתפסת כאן, במיוחד אצל עיתונאים "נאורים" , כניסיון לחסום את חופש הביטוי. שליין הוסיף את ההערה כדי להקדים את הטענות, שידע כי יבואו, כמו למשל: איך זה שסאטיריקן, התוקף אנשים כמקצוע, מנסה לפגוע בחופש הביטוי שהוא פועל בחסותו. טענה דמגוגית המתאימה לעיתונאים המורגלים בקביעות שטחיות.
לא כל ביטוי ראוי
לא כל ביטוי ראוי להגנת החוק, אלא רק ביטויים המבוססים על עובדות אמת. זה בסדר לומר על עורך שהוא מתנהג בגסות לעובדיו - משפט כזה בהחלט חוסה בחופש הביטוי - אלא אם כן אינו אמת. ברגע זה הוא הופך מביטוי לגיטימי להשמצה המבוססת על שקר, וזה כבר לא לגיטימי. וזה בעצם מה שאומר שליין בתביעתו.
שמירה על חופש הביטוי
שליין, אתה לא צריך להתנצל על הגשת תביעת הדיבה. מי שבאמת רוצה דיווחים נקיים, צריך לתבוע את אלה העושים את ההפך. אם נותנים למשמיצים ולמשקרים לפעול ללא תגובה, מעודדים פגיעה בחופש הביטוי הלגיטימי והראוי.
כתבות
ני"ע
