זכויות הילדים בהתנחלויות
מקומם, שערורייה, סקנדל - אלה רק כמה מן הביטויים המלווים את פסיקת בית משפט בוושינגטון, לפיה ילדים בשטחים, כלומר בהתנחלויות בעיקר, נמצאים בסיכון. ולכן, אם הם נפגעים על-ידי מחבלים ערביים, ואם הם דורשים פיצוי על הפגיעה, הרי שהם נושאים באחריות משותפת לפגיעה או לפיגוע. מכיוון שכך, בית המשפט פסק פיצויים מזעריים בלבד למשפחה השכולה. "עצם המגורים שלהם בשטחים", קבעה השופטת האמריקאית, "השפיעו על הנזיקין המגיעים להם".
תביעה נזיקית
"האשמת הקורבן" הייתה הכותרת של "ידיעות אחרונות", בנימה דמגוגית-היסטרית. זו כמובן שטות. השופטת רוזמרי קולייר לא נדרשה לדון בהיבטים הפוליטיים והמוסריים של רצח הנער נפתלי פרנקל. המשימה של השופטת הייתה להחליט בתביעה לפי דיני הנזיקין עליהם הסתמכו התובעים מבית פרנקל.
חלק בלתי נפרד מדינים אלה, מהווה התרומה של הנפגע לאירוע בו נפגע. למשל: בתאונת דרכים יש מי שפוגע, ויש מי שנפגע, אבל יש גם מי שתרם לפגיעה. ולפי אלה, נקבעת הזכות לפיצוי וגובהו. לא רק שהשופטת לא עשתה מה ש"ידיעות אחרונות" ועיתונים דמגוגיים אחרים ייחסו לה. היא פעלה בהתאם לחוק האמריקאי, שבעיקרו קיים גם אצלנו. לאחר מכן היה ערעור שהתקבל רק בחלקו, אבל זה עניין שולי, השאלה העיקרית היא כיצד באמת יש להתייחס למגורי ילדים במקומות מסוכנים.
אחריות תורמת
יש להניח כי אין ויכוח שמגורים בהתנחלויות הם מסוכנים, ולא רק לילדים. כאשר המבוגרים מחליטים לגור שם למרות הסיכונים - זו זכותם המלאה. אבל ברור, או צריך להיות ברור, שאם כתוצאה מהחלטתם הם ובני משפחתם נפגעים, האחריות לכך היא גם עליהם. הילדים נמצאים כמובן בעמדת נחיתות. להם אין את הזכות ויכולת הבחירה היכן יגורו. הם חייבים ללכת עם הוריהם שיודעים שבכך הם מסכנים אותם. אז מה רוצים מהשופטת? לא היא גרמה למצב הזה, היא רק ציינה אותו, כפי שהחוק דורש ממנה.
זכויותיהם של ילדים
באיזו מידה רשאים הורים להעמיד את ילדיהם בסכנה בגלל אמונתם. אנחנו יודעים שיש לדוגמה מוסלמים משתמשים בילדיהם כחומת מגן. אנחנו מגנים זאת בכל פה. אבל האם ילדי המתנחלים לא נלקחים, מבלי שיוכלו להביע דעה על כך, למקומות בהם הם עלולים להיפגע ואפילו ליהרג. וכל זאת על קידוש השם שהילדים לא מבינים ולא יודעים אם הוא קיים? שווה לקיים על כך דיון רציני ומעמיק, ולהגיע למסקנות לגבי זכותם של ילדים לחיות בביטחון.
כתבות
ני"ע
