השמאל מאמץ פוליטיקה פופוליסטית

מקסיקו | המפלגה השחומה

בתוך חמישה ימים השתנה הצבע בצפון אמריקה. היא עכשיו קצת יותר שחומה ממה שהייתה. זה התחיל ביום ג', עשרים-וששה ביוני, בבחירות מקדימות לקונגרס בעיר ניו-יורק. זה הגיע אל שיאו ביום א', אחד ביולי, בבחירות כלליות לנשיאות במקסיקו.

הנשיא המיועד של מקסיקו התמודד מטעם מפלגה, שראשי התיבות של שמה הצטרפו בלי כוונה, זאת אומרת עם הרבה כוונה, אל המלה הספרדית Morena, המציינת את צבע עורן של נשים ממוצא גזעי מעורב. המפלגה השחומה, לא פחות.

ניצחונו ההיסטורי של אנדרס מנואל לופס אובראדור (הידוע בראשי התיבות של שמו, AMLO) מתואר כהתקוממות של מקסיקו הנשכחת, המקופחת, הלא-לבנה נגד ההפך. AMLO עצמו לבן בהחלט, כמו כל נשיאי מקסיקו במאה השנה האחרונות, אבל הקריירה הפוליטית שלו רצופה התרסות נגד האליטה הפוליטית הלבנה, שהעניקה שיעורים יוצאי דופן של אלימות ושל שחיתות לארץ השלישית בגודלה ביבשת אמריקה.

אובראדור ייכנס לכהונתו בעוד חמישה חודשים, נישא על ציפיות שדוגמתן כנראה לא קידמו נשיא מקסיקאי אי פעם. הוא נחל את הניצחון הגדול ביותר מאז שהורשתה תחרות אלקטורלית אמיתית, לפני 25 שנה. איש מארבעת קודמיו לא הגיע ל-50%. שלושת קודמיו קיבלו 36% עד 42%. אחד מהם, זה שגבר עליו ב-2006, ניצח בהפרש של כמה עשיריות האחוז. הוא, AMLO, קיבל 53%, יתרון של 30% על פני מתחרהו הקרוב ביותר. אכן, מנדט חד-משמעי.

 אלכסנדריה אוקאסיו־קורטס / צילום: רויטרס - David Dee Delgado

אנריקה קראוסה, אולי הוגה הדעות הבולט של מקסיקו בזמננו, ומבקר חריף של אובראדור, כתב עליו השבוע שניצחונו הוא תוצאה של הצלחתו "לכונן מערכת יחסים קרובה, מגנטית, כמעט-דתית עם העם המקסיקאי". בזמן מערכת הבחירות, קראוסה כינה את אובראדור "משיח טרופי".

הנשיא החדש הוא המצטרף הטרי ביותר אל גל הפופוליזם, המקבל ביטויים שמאליים וימניים בשלוש יבשות. הוא מתרחש מפני שהבוחרים מאסו במעמד הפוליטי המסורתי.

הפופוליזם פוטר את עצמו מן העכבות המסורתיות של הדמוקרטיה הליברלית, המעמידה את האמצעים לפני המטרה. הוא מציע קיצורי-דרך. אנשים נואשים נוחים להתפתות. הם התפתו בהמוניהם בוונצואלה, לפני עשרים שנה בדיוק, כאשר קולונל מטורזן, אוגו צ*אווס, הציע להם קיצורי-דרך. עכשיו יש להם אינפלציה של 14,000%, או 75,000%, מי סופר; מיליוני ונצואלה התרוששו והם רעבים ללחם, המוניה נמלטים לארצות שכנות, וממשלתה מתקיימת על כידוני הצבא.

זה לא מוכרח להסתיים שם. אין כל רע בתקוות, גם אם מעורר התקוות מואשם שהוא נגוע בתסביך משיחי. השאלה היא מה קורה לבחיר-העם כאשר הוא מגלה את המגבלות הנתונות. האם הוא מתחשב בהן, ומחפש הסכמה רחבה המצריכה פשרות, או שהוא דוהר אל פי התהום.

ניו-יורק | בזכות האדישות

חמישה ימים לפני הבחירות ההיסטוריות במקסיקו היו בחירות מקדימות בשורה של מדינות בארה"ב. המפלגות בחרו את מועמדיהן לנובמבר, כאשר האמריקאים יחזרו ויבחרו את כל צירי בית הנבחרים, את שליש חברי הסנאט, ו-36 מ-50 מושלי המדינות. זה עומד להיות משאל-עם על דונלד טראמפ. הדמוקרטים מקווים לנצח בו.

את אחד המחוזות שהצביעו בשבוע שעבר ייצג בעשרים השנה הקודמות בבית הנבחרים איש ששמו ג'ו קראולי. בשיטה פוליטית שבה הוותק מעניק כוח והשפעה, קראולי צבר אותם בהתמדה. שמו הוזכר באחרונה כמועמד להיות יושב ראש בית הנבחרים, הכהונה הפוליטית השנייה בחשיבותה בוושינגטון אחרי הנשיא.

לא היה כל יסוד להניח שלקראולי נשקף איום במחוז הבחירה שלו, המתוח על פני חלקים של מנהטן וברונקס, שניים מחמשת רבעיה של העיר ניו-יורק. והנה ראו זה פלא, צעירה פורטוריקאית עלומת-שם הדיחה את קראולי. המנצחת, בת 28, היא אלכסנדריה אוקאסיו-קורטס, המתארת את עצמה "סוציאליסטית" בארץ שבה התווית הזו נדחתה בבעתה עוד לפני מאה שנה, בחזקת איום על הסדר התקין ועל השכל הישר.

 מפגין ממרילנד במחאה נגד מדיניות הפרדת ילדי המהגרים ממקסיקו / צילום: רויטרס - Joshua Roberts

בזמן כתיבת הרשימה הזו, שלושה מיליון ורבע צפו בתשדיר היוטיוב שלה. היא הפכה בן לילה לכוכבת-על של המערכת הפוליטית, אזרחית-כבוד של אזור הדמדומים שבין פוליטיקה לידוענות, בין נאום פרוגרמטי באוזני סטודנטים לראיון קפצני בתוכנית חצות בטלוויזיה.

האופוריה המובנת של ניצחונה הלא-צפוי לבשה ממדים כמעט מאניים. כאשר שדר טלוויזיה ימני מאוד הקניט אותה על אי-דיוקים בביוגרפיה שלה (היא תיארה את ילדותה כעשוקה, אף כי הייתה שייכת למעמד הבינוני ולא התגוררה בשכונת עוני), היא הגיבה בהגזמה.

"ניסיונך לגזול ממני את משפחתי, את סיפורי, את ביתי, את זהותי מראה עד כמה אתה מפחד מן הכוח שכל הארבעה מייצגים", היא צייצה לעומתו.

במהלך מסע הבחירות שלה היא דיברה בגלוי על צבע עורה. היא התלוננה, שהמפלגה הדמוקרטית נוהגת ב"קהילות של המעמד העובד ובאנשים צבעוני-עור (people of color)" כמו היו מונחים בכיסה. המפלגה מניחה שהם יבואו להצביע בעד מועמדיה יהיו מצעיהם "ריקים מתוכן וחסרי בשר" (תרגום חופשי) כאשר יהיו.

האמת היא שאוקאסיו-קורטס ניצחה בזכות אדישות. רק 12% מבעלי זכות הבחירה טרחו להצביע במקדימות של מפלגתה. היא היטיבה לארגן, בזה בדיוק כוחה. היא הביאה את תומכיה אל הקלפי בשעה שיריבה קראולי זנח את עבודת-השטח, אל נכון מפני שהוא הניח כי מעמדו, ניסיונו והשפעתו מחסנים אותו מפני הרטוריקה של פעילים רדיקליים שוליים.

מפלגות דמוקרטיות מזמינות עליהן ניסיונות חטיפה מצד רדיקלים, המנצלים את הפרצות, ויוצאים נשכרים מחוסר הדמיון של הרוב, ומעצלותו. השתלטות דונלד טראמפ על המפלגה הרפובליקאית הייתה בדיוק כזאת. השתלטות ג'רמי קורבין על מפלגת הלייבור הבריטית הייתה טבועה בחותם הזה. ברני סנדרס התקרב להפליא לכבוש את המפלגה הדמוקרטית בארצות-הברית ב-2016 אף כי הוא אפילו לא היה חבר המפלגה.

הפוליטיקה | במקום תעוזה

מה מחפשת אוקאסיו-קורטס במפלגה, שהיא מגנה בכל התוקף על התעלמות מעובדים ומלא-לבנים? מדוע היא בעצם נמצאת שם, ולא במפלגה שתתאים יותר לטעמה בפוליטיקה? אין צורך להתאמץ כדי למצוא את התשובה. היא שם מפני שהיא זקוקה לפלטפורמה של מפלגה מבוססת. היא אולי נועזת מאוד, אבל לא נועזת עד כדי פעולה עצמאית. בבחירה בין הסתערות על חומות טרויה ובין הכנסת סוס-עץ, גיבורי יוון העדיפו את הטכסיס על פני ההעזה.

כבר היו דברים מעולם בשתי המפלגות הפוליטיות. שאננות של מועמדי הממסד בבחירות מקדימות פועלת מפעם לפעם לטובת מועמדים חתרניים. לפעמים החתרנים מסוכנים לשלום הציבור. לפעמים הם מייצגים קצוות כה רחוקים עד שלמפלגה אין ברירה אלא להתנער מהם.

זה לא יקרה לאוקאסיו-קורטס. היא תיבחר בקלות בבחירות הכלליות בחודש נובמבר. ליריב הרפובליקאי אין כל סיכוי, גם בגלל הדמוגרפיה של המחוז, גם מפני שרפובליקן לא נבחר שם מאז 1878.

קסמה מהלך עכשיו על המערכת הפוליטית. רדיקלים דמוקרטיים מגיחים מכל מיני פינות, כדי להתבשם בזיווה. ביניהם אגב אפשר למצוא מספר מועמדים אנטי-ישראליים. היא עצמה שייכת לקטגוריה הזו. אם היא מבטאת את עלייתו של דור רדיקלי חדש במפלגה הדמוקרטית, אולי הגיע הזמן לתהות איזה מחיר ישראל עלולה לשלם על זיהויה עם הימין הדתי והטראמפיסטי באמריקה. אבל הבה נדחה את בירור השאלה הזו להזדמנות אחרת.

הדמוגרפיה | משקל אלקטורלי

חלקם של ה"לאטינוס" (זאת אומרת יוצאי אמריקה הלטינית, הידועים גם כ"היספאנים") באוכלוסיית ארצות-הברית הוערך ב-2010 ב-16.3%. הוא עומד בסימן עליה בלתי פוסקת. ב-2045 יגיע חלקם כמעט ל-25%. בה בשנה, על-פי תחזית של לשכת מיפקד האוכלוסים (census.gov), חלקם של הלבנים יירד בפעם הראשונה בתולדות הסטטיסטיקות אל מתחת ל-50%.

אין זאת אומרת אגב שתהיה התאמה מלאה בין הנתונים האלה להשפעה פוליטית. ניסיון העבר מראה ש-25% של אזרחים היספאניים לא יתורגמו מיד ל-25% מצביעים היספאניים. אבל הכיוון ברור.

לשכת המיפקד גם מראה, שבפעם הראשונה מאז 1790, כן, 1790, מספר הלבנים באמריקה פוחת. לפי שעה המספרים הם קטנטנים - משהו כמו ירידה של עשרת אלפים מאוכלוסיית לבנים של 198 מיליון - אבל הירידה עומדת להתגבר בשנים הבאות, תוצאה של הזדקנות האוכלוסיה ושל ירידה במספר המהגרים הלבנים. זוכרים את תלונתו הוולגרית של הנשיא טראמפ על זה שאמריקה מוצפת במהגרים מ"מדינות-מחראות" באפריקה? יוחסה לו השאלה, "מדוע נורווגים אינם מגיעים?".

נקל לראות איזו השפעה עומדת להיוודע למשקלם הפוליטי הגובר של הלאטינוס. תנודה לא דרמטית תעביר מדינות כמו פלורידה ואריזונה אל הטור הדמוקרטי בבחירות של 2020, ותקשה על טראמפ לחזור ולהיבחר. אבל הלאטינוס מתפזרים על פני כל אמריקה, ומשקלם האלקטורלי אינו פוסח כמעט על שום מדינה.

 טראמפ חובש את כובע "לעשות את אמריקה שוב גדולה" / צילום: רויטרס - Joshua Roberts

הבית הלבן | טקטיקת הקיטוב

הנשיא טראמפ משחק עכשיו באש. הוא יוצא מגדרו להעמיד את שאלת ההגירה הלא-חוקית במרכז התחרות האלקטורלית. הוא בהכרח מניח שדעתו על מהגרים לא לבנים תדבר אל לבם של לבנים ותיקים, ותשכנע אותם להגיע לקלפיות.

משימתו המיידית היא להציל את הרוב הרפובליקאי בקונגרס. ציפיה רגילה היא שבחירות של אמצע-קדנציה פוגעות במפלגה השלטת. תומכי הנשיא נוטים להישאר בבית בשעה שייסורי האופוזיציה ממריצים את תומכיה שלה להגיע לקלפיות. שני עניינים נפלו באחרונה ממש כפרי בשל בזרועות טראמפ: ההגירה ועתידו של בית המשפט העליון. זה האחרון מדבר אל לבם של מצביעים מן הימין הנוצרי, שעניינים כמו הפלות ונישואים חד-מיניים מדריכים את מנוחתם. ההגירה מדברת אל לבם של כל השאר.

ההערכה הזו תעמוד במבחן גורלי בנובמבר. אם היא תתאמת, ברור למדי שטראמפ יחזור וישתמש בה גם בבחירות לנשיאות של 2020. הקיטוב בחברה האמריקאית יגיע אל שיאו: מפלגת הלבנים נגד מפלגת הצבעונים; מפלגת שונאי-המהגרים נגד מפלגת אוהבי-המהגרים. דרור ייקרא לרדיקלים משני המחנות. אם ההנחה תופרך, הרפובליקאים יצטרכו לתהות על המחיר ששנאת מהגרים גובה מהם.

ההבטחה | יש בה גם איום

אוקאסיו-קורטס היא עכשיו נושאת-הדגל של מאמץ שמאלי לכבוש את המפלגה הדמוקרטית. במערכת הבחירות של 2016 היא הייתה מארגנת מקומית של ברני סנדרס, הטוען הסוציאליסטי לנשיאות, שהתקרב להביס את הילארי קלינטון.

לא לגמרי ברור מה אומר הסוציאליזם של אוקאסיו-אורטס. בימים האחרונים היא ניסתה לרופף את הלולאה סביב צווארה. היא הכריזה שאין לה כל כוונה לכפות את העדפותיה הרעיוניות מפני ש"המפלגה הדמוקרטית היא אוהל רחב ידיים". היא התחמקה כאשר מראיין טלויזיה בכיר שאל אותה על כישלונות הסוציאליזם בארצות אחרות.

היא רוצה ביטוח בריאות אוניברסלי. באמריקה, מרעיון כזה נודפים ניחוחות "סוציאליסטיים" גם אם בדמוקרטיות מערביות אחרות הוא נחשב למובן מאליו. סנדרס הטיף לו במסע הבחירות שלו נגד קלינטון. אבל בעוד שקלינטון נמחקה מאז מכל חישוב פוליטי, סנדרס הוא מן הטוענים העיקריים למועמדות הדמוקרטים לנשיאות ב-2020. גם אם יחליט שלא להתמודד - הוא יהיה בן 79 ביום הבחירות - בדעתו לנסות ולהשפיע על כיווניה הרעיוניים של המפלגה ובייחוד על בחירת מועמדיה.

הצלחתם של רדיקלים היא בדרך כלל תוצאה ישירה או חלקית של אדישות המתונים. רדיקלים נוטים לעשות חיל כאשר שיעור ההצבעה באוכלוסיה הכללית נופל. הנושרים ראשונה הם המתונים.

איך מנצחים אפוא בבחירות? האם מנצחים בעזרת הרחבת הבסיס, או באמצעות מיצויו של הבסיס הקיים? מוטב לזכור שרק 40% של בעלי זכות הבחירה הרשומים נוטים להצביע בבחירות של אמצע קדנציה נשיאותית (השיעור עולה עד סביבות 60% בשנה שבה נערכות בחירות לנשיאות). שיעור כה נמוך מבטיח ייצוג-יתר לרדיקלים ולקנאים. ברוח ההנחה הזו, חזון רדיקלי יביא את הרדיקלים אל הקלפי בשיעור שיספיק לניצחון. ההנחה הזו פוטרת את מניחיה מן הצורך לפנות אל המרכז.

את ניצחונה של אוקאסיו-קורטס אפשר לראות לפחות בשני אופנים: רמז על העתיד לבוא, מפני שהיא הנציגה הראשונה של דור שהגיע אל פרקו במאה ה-21; או תאונה פוליטית עם נופך מקומי מובהק, שאין לה סיכוי להתרחש כמעט בשום מקום אחר. זה מה שאומר הממסד הדמוקרטי. "ידו של הסוציאליזם אינה על העליונה במפלגתנו", הכריזה מנהיגת הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, ננסי פלוסי (Pelosi), המקווה לחזור אל כהונת יושב ראש הבית בנובמבר (היא הייתה האישה הראשונה בכהונה הזו בין 2007 ל-2011).

ההתרגשות שעורר ניצחונה של אוקאסיו-קורטס מובנת בהחלט. היא צעירה, היא נאה, היא אותנטית, היא ההפך מן השגרה המשעממת. אבל מוטב לשקול גם את האיום הנובע ממנה: ניצול מבריק של פרצות בגדר, כדי להפוך מיעוט של מצביעים לרוב בקלפי, ולגרור את המפלגה הרחק שמאלה מעמדת הפתיחה המסורתית שלה.

המרכז אינו מקום המעורר התרגשות, ובהיעדר התרגשות אין השתתפות. אבל המרכז הוא המקום היחיד שבו יכולה להתגבש הסכמה רחבה. חברה אינה יכולה לתקן מסלול מבלי לחפש הסכמה כזאת. בהיעדרה, המטוטלת תיתקף תזזית. בהיעדרה, כל בוקר בחיינו יראה כמו ציוציו של דונלד טראמפ. את בני דמותו של הנשיא יהיה אפשר למצוא גם בשמאל. זה יהיה מעניין מאוד, לפעמים גם משעשע. אבל זה יהיה רע לשלומה של החברה.