אני: סבלני, מאמין בדוגמה אישית, יודע לקחת אחריות.משפחה: ההורים משני הצדדים הגיעו מרבאט, מרוקו. לסבא מצד אמא היו תחנות דלק ועסקים שונים, והצד של אבא היו סוחרים. ההורים הכירו בשידוך, התחתנו מבוגרים יחסית, וגרו לא רחוק מהמשפחה של אמא. המצב הסוציואקונומי שלהם היה גבוה: אבא עסק בסיטונאות של יין, הרוויח יפה, היה בעל מעמד במגזר העסקי והיו לנו בבית עוזרות, מבשלות ומטפלות.
ילדות 1: עד גיל 9, רבאט, משפחה מסורתית. למדתי בבית ספר יהודי, בתלמוד תורה, בשבת הלכנו לבית כנסת ובראשון יצאנו לטיולים.
עלייה: המשפחה המורחבת של אבא עלתה לישראל בראשית שנות ה-60. אחרי מלחמת ששת הימים, הסבתא שנשארה ברבאט, באה לביקור של חודש בארץ, חזרה למרוקו ושכנעה את כל ילדיה לעשות עלייה, אף על פי שהחיים היו שם מאוד נוחים. אני זוכר שהעלייה לארץ נפלה עליי בהפתעה בחופש הגדול בין כיתה ג' ל-ד'. העובדים הערבים של אבא עזרו באריזה ובכו. היינו חודשיים וחצי במחנה מעבר במרסיי, שחוויתי כמו קייטנה של דוברי צרפתית מכל מיני מדינות.
ישראל: ההורים הצליחו לשלוח חלק מהרכוש והכסף, אך השאירו מאחור הרבה נכסים. מעושר גדול הם מצאו את עצמם בדירת שני חדרים עם 7 ילדים בגני תקווה, נאבקים בקשיי הקליטה ובהלם התרבות. את רוב הכסף בזבזו בשנים הראשונות על מחיה. במשך שנתיים וחצי אבא לא מצא עבודה, עד שנקלט כפועל בעיריית פתח-תקווה. מאדם שהלך עם חליפה לעבודה, הפך לשבר כלי שעשה הכול כדי לפרנס אותנו.
ילדות 2: נשלחתי לבית ספר חרדי בבני-ברק, מזרחי בין אשכנזים. הקושי הגדול היה שווה, כי בדיעבד זה היה אחד מבתי הספר הטובים ביותר. בכיתה ח' עברתי לישיבה תיכונית, בניגוד לדעתם של המורים החרדים שלי.
לימודים: התגייסתי לישיבת הסדר, שם למדתי חינוך, ואחרי שירות בשריון המשכתי ללימודי חינוך בבר-אילן. תוך כדי לימודים הייתי רכז בני עקיבא בגני תקווה, מדריך חבורות רחוב ומרכז בית הנוער ביישוב. אחרי כמה שנים התמניתי למנהל מחלקת הנוער במועצה וניהלתי את המתנ"ס במקביל. ואז הציעו לי לנהל את אולפנת בני אברהם לבנות, לנערות אתיופיות. זו הייתה עבודה מאוד אינטנסיבית ושוחקת, ואחרי 6 שנים הרגשתי שובע ועייפות.
דפנה: אשתי, אנרגטית מאוד, תומכת, עצמאית. למדה חינוך בבר-אילן, מורה בתיכון, הייתה רכזת תרבות באולפנת כפר אברהם והיום היא עובדת איתי בתור פלוס. הכרנו בבני עקיבא ואחרי 3 שנים התחתנו. יש לנו 3 ילדים ו-7 נכדים, ואנחנו גרים בפתח-תקווה.
תיירות: בתקופות הקיץ היה יהודי אחד שוכר את האולפנא כדי לארח משפחות דתיות לנופש. הבטתי עליו מהצד וחשבתי שעצוב שזו החופשה שמציעים לקהל הזה. הבנתי שיש כאן פוטנציאל ולקחתי כמה קורסים של משרד התיירות והתקבלתי לחברת יוניתורס המקומית. דפנה באה איתי לשם. היא ניהלה את המחלקה הדתית ואני השתלבתי כמנכ"ל בחברה ועבדתי מסביב לשעון, גם בשישי-שבת. שאלתי את עצמי אם נכון להמשיך להתפרנס מהכנסות שבאות מביטול שבת, והלכתי להתייעץ עם הרב, שבזמנו תמך בהחלטה שלי ללכת לעבוד ביוניתורס. הוא הפנה אותי לרב העיר, וזה אמר לי להפסיק. התפטרתי לפני 20 שנה בדיוק ויצאתי לעצמאות.
תור פלוס: יחד עם עוד שני שותפים הקמתי חברה שעסקה במגזר הדתי והחרדי. במהלך השנים רכשתי את חלקם, ודפנה התחילה לעבוד איתי. בארץ שני הקהלים האלה נפרדים בגלל הכשרויות ובעיה של קהלים מעורבים.
מחיר: גבוה מזה של חופשות לחילונים, בגלל הכשרות והתוכניות המיוחדות.
יעדים: שוויץ, פורטוגל וצפון איטליה. אנחנו לוקחים מלונות של 4 כוכבים בטבע, עם בריכה וספא - כי הצרכנים שלנו לא חובבי קניות - סוגרים אותם, מכשירים אותם, מגייסים צוות מקומי ומביאים מהארץ את טובי השפים והמצרכים. בארץ אנחנו שוכרים מלונות שלמים בעיקר בפסח, לשם מגיעים גם יהודים מכל העולם.
מתחרים: מעגלי נופש ושיינפלד. אנחנו עובדים בווליום הרבה יותר גבוה מהם.
פנאי: צופה במונדיאל, אוהב ספורט ובסופי שבוע אנחנו בדרך כלל נמצאים באחד המלונות שלנו יחד.
תפיסת עתיד: אנחנו רוצים להיכנס לתחום הסקי והקרוזים, להוסיף תכנים ולדחוף קדימה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.