א. בשבוע שעבר השתפכתי פה בהתלהבות על ה-VAR, המערכת שמאפשרת לשופטים באליפות העולם בכדורגל להיעזר בווידיאו - טכנולוגיה חדשה ולוהטת בת כמעט 70 שנה - כדי להכריע בהחלטות קשות ומשנה את המשחק והשחקנים מול עינינו ממש. המערכת, כתבתי, מגלה טעויות, חושפת שקרים, מצמצמת עבירות, חורצת גורלות ועושה צדק.
עד כאן לא הייתה שום בעיה לאף אחד, אלא שאז הוספתי: "קשה שלא לחשוב על VAR לחיים, נכון? מערכת שאפשר יהיה להשתמש בה בחיי היומיום לפתרון סכסוכים וריבים קטנים, מעין בית דין נייד לתביעות הקטנטנות והמציקות של החיים: מי התחיל, מי הגיע קודם, מי אמר מה למי וכדומה. במקום להתחיל להתווכח, עושים סימן של טלוויזיה באוויר וניגשים הצידה לפתור את העניין במהירות. וואו, אי-אפשר בכלל לחשב כמה זמן ועצבים זה יחסוך לכם, לי, למשק, לעולם".
לא עברו כמה דקות מאז עלה הטור לאתר "גלובס", והטענות התחילו להגיע: "אבל מה עם הפרטיות שלנו?!", זעק גולש מדם לבו; "מה, אתה אומר שמצלמות בכל מקום זה טוב?", כתב אחד, "זה הרי מדרון חלקלק מאין כמותו!"; "כדאי לדרור לקרוא את 1984 של אורוול", הציעה אחרת. חברתה המליצה דווקא על הסדרה "מראה שחורה". רציתי ליהנות ממשחק כדורגל בלי יותר מדי עבירות, אבל לא עברו שבע דקות והפכתי לחובב ממשלים טוטליטריים ותאגידים דורסניים. נראה שתגובה מצדי היא הדבר המתבקש.
ב. אנשי הדאגה לפרטיות הם קצת הטבעונים של האינטרנט. חייבים להעריך את הכוונות הטובות, המוסר הגבוה, הדבקות והכיוון הכללי שאליו הם מובילים את האנושות, אבל לפעמים זה יכול להיות קצת קיצוני, עד כדי ניג'וס. הבנאדם מציע ניסוי מחשבתי חביב שניתן לייבא אל תוך חיי המשפחה והיומיום על סמך שידורים חוזרים של טכנולוגיה שנעשה בה שימוש במשחקי כדורגל - והופ, הוא כבר בנו הרוחני של ג'יי אדגר הובר.
לא התכוונתי לעקוב אחרי אף אחד חוץ מעצמי, אני אפילו לא צריך מצלמה, הרי כבר ראינו שעצם נוכחות המצלמה במגרש מקטינה את כמות העבירות וההתחזויות - אז למה לא לדמיין את זה? לתומי חשבתי שכולם היו רוצים ללחוץ לרגע על כפתור הפאוז של החיים, לראות את האופן שבו פעלו ולתקן שגיאה, החלטה או התנהגות.
הנה, זה קרה הרגע: הילדה התקשרה כשהייתי באמצע המשפט האחרון להתלונן שהסוללה בטלפון מתרוקנת במהירות, ואני התעצבנתי שמפריעים לי בגלל שטויות והיא כעסה שאני קצר-רוח והשיחה נדפקה לגמרי. אם רק הייתי יכול לעצור רגע לפני ולהגיד משהו נחמד - VAR לחיים היה עוזר פה.
בכל מקרה, בין זה לבין הפרת פרטיות אין דבר וחצי דבר. הרי אדם לא יכול להפר את הפרטיות של עצמו.
ג. כן, מצלמות בכל מקום יכולות בהחלט להיות דבר נוראי; בשבוע שחלף נחשפנו לצילומים מעפולה שבהם נראה נהג תוקף באלימות נהגת שבסך הכול צפרה לו בפקק. מאוחר יותר התברר שזו לא הפעם הראשונה שהבנאדם תקף והחשוד נעצר בנתב"ג כשהוא מנסה להימלט מהארץ.
פני הרוע? חשבתי ככה, עד ששמעתי את אביו של החשוד מתראיין בדמעות לאיילה חסון ומספר שבנו נפצע בתאונת דרכים קשה, היה חצי שנה בתרדמת, עבר סדרת ניתוחים ארוכה ושיקום מתמשך, וזה גבה מחיר יקר מהבחור, כולל נטייה להתפרצות. עכשיו צפו שוב בצילומים מהתקיפה בעפולה ותראו דבר אחר לגמרי, עוד פנינה סדוקה בשרשרת האיומה והארוכה מדי של תאונות הדרכים.
עכשיו אפשר לראות עוד טרגדיה שמופיעה בצילומים האלה: דקות ארוכות עוברות, מהלומות נוחתות, צעקות נשמעות ואף אחד לא בא להתערב או מנסה להפריד, עד שבסוף מגיעה גיבורה אלמונית. מה אני הייתי עושה? מה אתם הייתם עושים?
מצלמות בכל מקום יכולות בהחלט להיות דבר נוראי, לפעמים הן מראות לנו את מה שאנחנו לא רוצים לראות. אז הנה סוג אחד של "מערכת VAR לחיים" שאפשר ללמוד ממנה משהו, לא ככה? ואם בטענות על פרטיות עסקינן, אפשר בהחלט לראות איך כל הנהגים האחרים בפקק מקפידים עליה בדבקות.
עוד דוגמה שמצלמות בכל מקום יכולות בהחלט להיות דבר נוראי: בגיליון הזה אני מביא את סיפורו של ראש מועצת חורה שהתקין מצלמות בבתי ספר ומוסדות ציבור והוריד משמעותית את האלימות והוונדליזם.
ד. לגבי הפרטיות. ישנם שני סוגי פרטיות, על אחת פחות או יותר ויתרתי, כמו רובכם, תמורת השירותים והנוחות שהציעה לי הטכנולוגיה: ענייני מיקום, לדוגמה, הפסיקו להטריד אותי. גוגל קוראת את המיילים שלי? משתתף בצערה. פייסבוק מכירה את אנשי הקשר שלי? שיהיה. הן רוצות לחשוב שהפרסומות המכוונות שלהן עובדות עליי? לבריאות. זה הדיל. אני מפעיל שיקול-דעת נקודתי על כל אפליקציה, את השיקול העיקרי אני עושה בשלב שלפני - מה אני משתף. אבל בדרך כלל לא עושה מהפרטיות עניין גדול.
מה שכן יכול להטריף אותי זה הסוג השני: הפרטיות המופרת ללא הסכמתי. ממש לאחרונה רשמה פייסבוק פטנט על מערכת לזיהוי קולות רקע דרך המיקרופון בנייד שתאפשר לה לזהות מה אתם רואים בטלוויזיה. בדיוק שם עובר הקו: בידיעה, בהבנה, בהסכמה. המערכת שותלת בטלוויזיה מעין קוד הפעלה קולי שנמצא מחוץ לטווח השמיעה שלנו ומפעיל את המיקרופון. זה כמו שתי מפלצות שדנות ביניהן מי תאכל ראשונה את המוח שלך. המערכת תוכל להקליט לא רק את מה שבטלוויזיה אלא כל מה שברקע. היא תוכל לדעת איפה אתם, עם איזה חברים אתם מדברים ועל מה, או בשפה התאגידית משהו כמו "תעניק הבנה משמעותית ועמוקה יותר של הקשרים החברתיים במטרה להיטיב את החשיפה הממוקדת לפרסומות בתחומים שמעניינים אותך".
יש בזה משהו שטני, לא? לא רק שעוקבים אחרינו, לא רק שעושים את זה ללא הסכמתנו, אלא ששוב ייחשפו חיינו בחדגוניותם. לא, אסור לתת לזה לקרות. בדיוק בשביל זה אנחנו צריכים את אלה שצחקנו עליהם קודם בטוב-לב, את הטבעונים, לוחמי הפרטיות, שילחמו עבורנו. בעולם מניב המאבק תוצאות לא רעות. אצלנו פחות: רק השבוע דחתה ועדת השרים לחקיקה בשלושה חודשים את הצגת עמדתה לגבי הצעת חוק של ח"כ מיקי רוזנטל, שמבקשת להגביל את איסוף המידע של גוגל ופייסבוק על קטינים, הילדים של כולנו.
ה.עוד משהו לגבי הפרטיות. למרות חשיבות הנושא, יש לי מחשבה לא פופולרית: לפעמים אני מרגיש שכל המאבק של הפרטיות נובע מרצון של אנשים להסתיר עד כמה משעממים הם החיים. תמיד כשמדברים על פרטיות, מאגרי מידע, גניבת זהות וכדומה, מתישהו יופיע התרחיש הבא בוודאות של אלף אחוז: הדנ"א שלך נמצא בזירת רצח כפול בבאקו, אזרבייג'ן, עם רמזים מוצקים לפעילות של המאפיה הרוסית וקשרים הדוקים אל סוכנות ריגול שמתחרזת עם בס"ד, יש גם פעילות חריגה בחשבון הבנק שלך - ועכשיו אתה כלוא בצינוק אי-שם, ואין לך סוללה בטלפון כי אבא שלך התעצבן עליך במקום ללמד אותך איך לחסוך בצריכה. מי צריך תרחיש קיצוני כל-כך ולמה בכל פעם שעולה התרחיש הזה אני רק חושב: איפה נרשמים? הלוואי עליי חיים שכאלה!
זה הכול געגוע. התחביב היוקרתי בנערותי היה "חברות לעט". אני התכתבתי עם בחורה מרחובות והדבר הנחמד היחיד בזה היה להציג את החיים שלי ואותי כמו שהייתי רוצה שהם יהיו. היום זה בלתי אפשרי, כמובן. קשה הרבה יותר ליצור אשליה של חיים מעניינים, ובלי שנרצה אנחנו נחשפים לשיעמום של עצמנו. כל מה שנותר לשאוף זה שמישהו יגנוב לך את הדנ"א ויעשה איתו משהו מעניין.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.