סיבה למסיבה או סיבה לדאגה?

מאתיים-ארבעים-ושתיים שנה. אפילו לא תאריך עגול. לא בדיוק סיבה למסיבה, או תירוץ לסיכומי דרך. אבל בכל זאת, זה יום הולדתה של הרפובליקה המודרנית העתיקה ביותר עלי אדמות, אם לא ניבהל ממחאותיה של סן מרינו.

ארבעה ביולי הוא תמיד תאריך עמוס היסטוריה ורווי אסוציאציות. סוף סוף בו, בשנת 1776, התחיל אחד הניסיונות הפוליטיים המרתקים ביותר של כל הזמנים. 12 השנה הראשונות היו קשות ומהוססות. רק ב-1788, 13 המושבות הבריטיות לשעבר התעשתו, כתבו חוקה, והקימו ממשלה מרכזית של ממש.

״הענקנו לכם רפובליקה״, אמר ד״ר בנג׳מין פרנקלין הזקן ביוצאו מוועידת החוקה בפילדלפיה. ״ובלבד שתצליחו לקיים אותה״.

ו״הם״ קיימו. ״הם״ הוא איפיון מעורפל מאוד. ארה״ב הכילה בימים ההם קומץ מדינות לאורך החוף האטלנטי. היו בה שלושה מיליון בני אדם. ב-120 השנה הבאות היא תתפשט על פני יבשת שלמה, ולבסוף תשכשך את רגליה בעומק מימיו של האוקיאנוס השקט. שלושת המיליונים היו לשלוש מאות מיליון. הרפובליקה השברירית, שהבריטים כבשו את בירתה, והעלו באש את משכן נשיאיה כמעט 40 שנה לאחר עצמאותה, הפכה לאימפריה. זמן מה היא נהנתה מן המעמד של ״מעצמת העל היחידה״. היא עדיין מעצמת על, אם כי יש לה מתחרים שאינם מתרשמים ממידותיה התרומיות.

להצלת ״החברה התרבותית״

ארה״ב נולדה בדיוק נמרץ 1,300 שנה לאחר נפילת רומא בידי הברברים. ב-476 הודח אחרון קיסרי רומא, רומולוס. שורה של שליטים טענו שהם יורשי רומא, ביניהם היו הצאר הרוסי ואפילו הסולטן העות׳מני. אמריקה התרפקה על המופת הרומאי, אם כי היא העדיפה את הרפובליקה, שהתקיימה 500 שנה.

ההיסטוריון המפורסם ביותר של רומא, אדוארד גיבון, שחי במאה ה-18, התוודע אל אמריקה בימיה הראשונים. אבל זה הספיק לו. ב"נפילתה ושקיעתה של האימפריה הרומאית" הוא כתב, כי אם יום אחד תיפול אירופה בידי רודן שיבקש את נפש הציוויליזציה שלה, היא, הציוויליזציה, לא תיכחד. "עשרת אלפים ספינות יובילו אז את שרידי החברה התרבותית אל מעבר להשג ידו של הרודף״, כתב גיבון, ״ואירופה תתחדש ותפרח בעולם האמריקאי".

איזו תחזית מרעישה, 150 שנה לפני היטלר וסטאלין. גיבון לא היה מסוגל לחזות, שמסלול ספינות ההצלה יהיה הפוך, ו״העולם האמריקאי״ הוא שיחצה את האוקיאנוס פעמיים במרוצת רבע מאה, כדי להציל את ״החברה התרבותית״.

״החברה התרבותית״ פיתחה תלות פחות או יותר מלאה במציליה. מהיותן למודות הלקחים של סוף השליש הראשון של המאה ה-20, הדמוקרטיות המערביות נכרכו על צווארה של אמריקה מן השליש השני ואילך. אמריקה לא תמיד עמדה בציפיות, ולא פעם מצאה לעצמה בעלי ברית וקליינטים שביניהם ובין דמוקרטיה לא היה ולא כלום. מפעם לפעם היא גילתה חוסר מתינות, אולי חוסר בגרות, ויצאה למלחמות יקרות ומיותרות. היא התעלמה בזה מלקחים שזימנו ניסיונות אימפריאליים קודמים בהיסטוריה. אבל היא שמרה אמונים לבריתותיה, וחזרה והגנה עליהן.

״הנשיא אינו מתעניין״

היחסים בין אמריקה לבעלות בריתה נקלעו בשנה וחצי האחרונות למשבר חסר תקדים. נשיא ארה״ב אינו רוחש סנטימנטים לשותפות בת 80 השנה. מזכיר המדינה שלו הסביר בשבוע שעבר (בראיון ל"וול סטריט ג׳ורנל"), כי כל אימת שהנשיא נדרש לסוגיה של ״מוסדות גלובליים״ ושל בריתות רב-צדדיות, ״הוא תמיד שואל, 'איך המבנה הזה משפיע על אמריקה?' הנשיא אינו מתעניין כיצד כלל התנהגות כזה או אחר היה יכול להשפיע על אמריקה בשנות ה-60 או בשנות ה-80, או אפילו בעשור הראשון של המאה הזו, אלא כיצד יחזק את כוחה של אמריקה ב-2018 ומעבר לה״.

זה לא מובן מאליו. חוסר העניין של הנשיא ״בשנות ה-60 או ה-80״ הוא קודם כול חוסר עניין בהיסטוריה, וממילא הוא מייצג חוסר יכולת ללמוד מן הניסיון.

ההתרחקות בין שני עברי האטלנטי לבשה בחודשים האחרונים ממדים של קרע. השבוע, ערב פסגה תקופתית של מנהיגי ברית נאט״ו, הנשיא שיגר מכתבי נזיפה אל שורה של ראשי ממשלות. הנושא, כרגיל, היה השתמטותן של חברות נאט״ו מלעמוד בהסכמה שהן יקצו לפחות 2% של התוצר המקומי הגולמי שלהן להוצאות צבא וביטחון. ההשתמטות הזו תמיד עיצבנה את האמריקאים. שני קודמיו של הנשיא הנוכחי חזרו והתלוננו. אבל איש מהם לא הניח לשאלת שני האחוזים להאפיל על השאלות האחרות. נזיפות הנשיא בבעלות הברית מעוררות דאגה בייחוד לנוכח אהדתו המופגנת לדיקטטורים, ולהיטותו לעשות איתם עסקים מאחורי גבן של בעלות הברית ועל אפן ועל חמתן.

אבל המשבר בין בעלות הברית אינו מוגבל רק לאי הסכמות על נאט״ו, או על מהות היחסים עם רוסיה, או לעיסקאות עם איראן. צמחו לו גם כנפיים כלכליות. הנשיא שאינו מתעניין בהיסטוריה מסתכן עכשיו במלחמת סחר מסיבית. השבוע הזהיר האיחוד האירופי מפני עיצומי גמול קשים, אם הנשיא יעמוד בכוונתו להטיל מכסי עונשין על רכב אירופי. על פי חשבון האיחוד, 125,000 מקומות עבודה יאבדו באמריקה אם האירופים יגמלו.

הפופוליסטים חוצים קווים אדומים

וזה עדיין לא הכול. את שני עברי האטלנטי מטלטלים משברי אמון פנומנליים. דעת קהל ספקנית מתמיד מתעייפת ממה שפופוליסטים, מימין ומשמאל, קוראים ״האליטות״. הפופוליסטים חוצים קווים אדומים בקלות שלא הייתה עולה על הדעת רק לפני כמה שנים. השאלה העולה עכשיו על הדעת היא אם אפשר לסמוך על מערכת החיסון הטבעית של השיטה הדמוקרטית.

לפני שנה, ערב ארבעה ביולי הקודם, כתב בעל טור בכתב העת האמריקאי השמרני National Review: ״ארה״ב אינה מחוסנת מפני התמוטטות יותר ממה שהיו מחוסנות מפניה הממשלות היציבות והמרשימות ביותר בהיסטוריה, שהיו מיוסדות על הסכמה ציבורית רחבה. אתונה של המאה החמישית לפנה״ס, הרפובליקה הרומאית, פירנצה של ימי הרנסאנס, ונציה, וממשלות נבחרות רבות של מדינות מערב אירופה בתחילת המאה ה-20 הרסו בסופו של דבר את עצמן, פשטו את הרגל, או נפלו בידי פולשים. ארה״ב מפולגת במידה שנראתה רק לעתים רחוקות בעבר״ (קישור).

למרבה הדאגה, הרשימה ההיא יכלה להופיע גם היום ככתבה וכלשונה. הפילוג בארה״ב עמוק מתמיד. שני חצאים כמעט מדויקים של אמריקה שרויים במצב של מלחמה קרה. המאבק ביניהן הוא כה צמוד, עד שאפילו סדרה של בעיטות עונשין לא תכריע אותו. בסוף יהיה צריך להטיל מטבע - או להתחיל לשאוף אל פשרה היסטורית, שתאפשר הסכמה רחבה.

כרגע, לציפייה כזאת אין על מה שתסמוך. כרגע, ארבעה חודשים לפני הבחירות לקונגרס ולמושלי המדינות, אמריקה שבויה בידי רדיקלים. הם נותנים את הטון, הם מעצבים את הכיוון, והם מפיקים הון פוליטי מפילוג ומחיכוך.

אמריקה מוסיפה להיות חסרת תחליף לשלום העולם. אין ברירה אלא להתפלל לשלומה. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny