האינטרסים הנסתרים של משפחת יודקובסקי

1.

לבעלי מניות מיעוט שאינם מרוצים מבעלי השליטה הדומיננטיים ומאיכות הניהול של האיש המשפיע ביותר בחברה יש מעט אפשרויות פעולה. בחברות ציבוריות, הדרך הקלה ביותר לפתור את התסכול היא למכור את המניות בבורסה, אבל בחברות פרטיות האפשרות הזאת אינה קיימת. אין סחירות, וגרוע מזה, קשה מאוד למצוא קונים למניות המיעוט - הרי מי ירצה להכניס ראש בריא למיטה חולה?

לכן, הדרך היחידה כמעט לפעול היא "לעשות את המוות" בדירקטוריון, לדרוש את ראשו של המנכ"ל, וכמובן - לשתף בכל הטררם הזה את התקשורת כדי ליצור לחץ על בעל השליטה לקנות החוצה את מניות המיעוט, כי הוא הרי לא רוצה שהסכסוכים והביצועים יתגלגלו בעיתונות.

לאור הדברים האלה, לא מפתיע שיורשי דב יודקובסקי בחרו בדרך הטררם המשפטי ושיתוף התקשורת כדי לנסות לצמצם נזקים כתוצאה מהחזקתם רבת השנים בקבוצת "ידיעות אחרונות". ההפתעה היחידה היא שהם עשו זאת רק עכשיו. הייתה להם הזדמנות לעשות זאת כשתיק 2000 בילה תדיר בחדרי החדשות, בזמן שמוזס עצמו שהה בחדרי החקירות. השבוע מצא את דרכו מכתב לתקשורת פרי עטו של עו"ד עפר פירט, המייצג את אתי יודקובסקי-ליבר.

הנושא: השעיית נוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות והבוס הכל יכול של הקבוצה, על רקע חקירות המשטרה (תזכורת: עדיין לא התקבלה שום החלטה בעניינו, אפילו לא המלצת משטרה). בנק הפועלים, בכובעו ככונס 34% ממניות ידיעות אחרונות שהוחזקו בעבר ע"י אליעזר פישמן, התנגד להשעיה. יום אחרי, עוד הדלפה: נוני מוזס הסתבך בהשקעות ספקולטיביות והיה חייב עשרות מיליוני דולרים לבנק הפועלים לפני חמש שנים. למה חיכו חמש שנים כדי לשתף את התקשורת בזה?

 בעלי המניות בקבוצת ידיעות אחרונות

לגיטימי שיודקובסקי תשתמש בתקשורת כדי לקדם את האינטרסים שלה, אבל נשכחה כאן חשיפה הרבה יותר חשובה: יודקובסקי עצמה חייבת לבנק דיסקונט סכום עצום של 200 מיליון שקל. הסיפור, כפי שחשפתי אותו בעבר, הוא כזה: לבנק דיסקונט יש שעבוד על 7.5% ממניות "ידיעות אחרונות" המוחזקות על ידי משפחת יודקובסקי. יחד עם בנק הפועלים, שני הבנקים מחזיקים למעשה ביותר מ-40% ממניות קבוצת התקשורת מהבולטות בישראל.

לפי הערכות, השעבוד לדיסקונט נעשה בעקבות הלוואת נון-רקורס (ללא חזרה ללווה) שנטל יודקובסקי ז"ל ב-1999 לרכישת חלק מהמניות שנמכרו על ידי עודד מוזס. לבעלי המניות הייתה זכות סירוב לרכישת מניותיו של עודד מוזס, ויודקובסקי, שהחזיק אז קצת פחות מ-10%, החליט, לפי הערכות, לרכוש 7.5% נוספים מהמניות וכך הגיע להחזקה של כ-17% ממניות "ידיעות אחרונות" (ראו גרף). העסקאות נעשו אז לפי שווי של 600-800 מיליון דולר לקבוצת "ידיעות אחרונות", כך שהיקף ההלוואה שנטלה משפחת יודקובסקי מדיסקונט עומד כיום על כ-200 מיליון שקל. היא לא החזירה אף לא שקל אחד (פרקליטה של המשפחה, עפר פירט, לא הגיב לפרסום). שעבוד הבנק על המניות לא מכסה את מלוא החוב, גם אם המניות יימכרו בעתיד. ויש עוד נקודה אחת חשובה: 10% מהמניות לא משועבדות, ולכן כל התמורה מהן, אם תהיה עסקה, תזרום לכיסה של יודקובסקי-ליבר.

דב יודקובסקי, כזכור, היה הרוח החיה מאחורי הפיכתו של "ידיעות אחרונות" לכלי תקשורת מרכזי בישראל, אלא שמאבקי כוחות עם נוני מוזס הביאו בסופו של דבר להדחתו ולמעבר שלו ל"מעריב". יודקובסקי הלך לעולמו בשלהי 2010 ומניותיו ב"ידיעות אחרונות" הועברו לבתו, אתי יודקובסקי-ליבר. בעלה של יודקובסקי-ליבר, דוד ליבר, משמש כיום כדירקטור ב"ידיעות אחרונות".

השורה התחתונה: המאבק של משפחת יודקובסקי אינו על ערכים או על ניקיון הממשל התאגידי בקבוצת "ידיעות אחרונות"; הוא לא על המוניטין של "ידיעות" ולא למען חופש הביטוי של הציבור. זהו מאבק על כסף - הכסף של משפחת יודקובסקי, שתקוע ב"ידיעות אחרונות" כבר שנים ארוכות בלי אפשרות יציאה מעשית. עם ערימת חובות ענקית על גבה, בהיקף של 200 מיליון שקל, ספק אם משפחת יודקובסקי היא זו שצריכה לנהל את המאבק הזה, ודאי לא בשם ערכים דמוקרטיים או ציבוריים. בשמם של הערכים הללו היא קודם כול צריכה להחזיר את מה שהיא חייבת לבנק. אבל לא, בשביל זה נוצר הפטנט של הלוואת נון-רקורס - הלוואות שאין שום התחייבות להחזירן, אלא רק להחזיר את הנכס שבגינן נלקחו, גם אם הוא לא שווה כמעט דבר.

2.

ההחזקה של פועלים ודיסקונט ב"ידיעות אחרונות" הכניסה את הבנקים למלכוד, במיוחד את בנק הפועלים. כתבתי על הפלונטר הזה לא פעם, וגם ועל תפקידו של עו"ד פיני רובין, הכונס של המניות (ככלל, לעורכי דין יש אינטרס שהתהליכים המשפטיים יימשכו לנצח נצחים כדי ששכר הטרחה ימשיך לזרום). הבור ענק: של פועלים 1.1 מיליארד שקל ושל דיסקונט, כאמור, 200 מיליון שקל. הדרך היחידה להחזיר משהו, רק משהו, היא למכור את מניות "ידיעות אחרונות". הבעיה היא שלפעמים נראה שלפועלים ול"ידיעות") נוח שהמצב יישמר.

מבחינת דיסקונט הבעיה היא אחרת לגמרי: 7.5% מהמניות זה כלום, חסרות השפעה וחסרות כיסא בדירקטוריון. תמצית הפלונטר: אין קונים. איש לא יקנה חבילת מניות מיעוט כשנוני מוזס מחזיק את המושכות באמצעות שליטה מעשית בדירקטוריון. שתי הדרכים שנותרו, אם כן, הן למצוא קונה לכל המניות או לאלץ את נוני מוזס לקנות החוצה את המניות המשועבדות לבנקים. האופציה הראשונה, על פי הערכות, לא מעשית, כי ספק אם מוזס יסכים למכור את מקור ההשפעה הגדולה שלו.

נותרנו עם האופציה השנייה. בנק הפועלים הגיב בעבר לשאלתי ואמר שהוא "בוחן ושומר לעצמו את כל הדרכים למימוש מיטבי של הבטוחות בידיו". זה נחמד, אבל אין הרבה "דרכים", כפי שזה נראה כעת. הדרך היחידה היא לבוא לנוני מוזס ולומר לו דבר פשוט: אנחנו ממנים מעריכי שווי ל"ידיעות אחרונות" ואתה קונה אותנו החוצה במחיר שהם יקבעו. לא רוצה? אין בעיה, אנחנו פותחים חדר מידע למכירת המניות שלנו עם פרטים על הביצועים של "ידיעות אחרונות".

קשה לי להאמין שמוזס ישלים עם החשיפה הזאת וימהר לפתוח את הכיס. השאלה אם בנק הפועלים רוצה בכך או שהוא מעדיף להמשיך לחפש "דרכים למימוש מיטבי", אף שהוא מבין שאין כאלה בנמצא.