מי ימצמץ ראשון?

האם הסינים באמת חושבים ככה, או שהם החליטו כי בעידן דונלד טראמפ אין עוד טעם בלשון המעטה, או בדברי הרגעה?

דקה אחת אחר חצות, בלילה שבין חמישי לשישי, נכנסו לתוקפם מכסי עונשין אמריקאיים על יבוא מסין, בייחוד מוצרי טכנולוגיה. בו ברגע נכנסו לתוקפם מכסי גמול סיניים, בייחוד על מוצרי חקלאות אמריקאים. המכסים הושתו על נתחים מקבילים של יבוא, בערך כולל של 34 מיליארד דולר מכל צד.

זה סכום גדול כשלעצמו. אבל זה סכום קטן בהשוואה לסך כל המסחר, שלא לדבר על גודל הכלכלה. ב-2017, סין ייצאה לארה״ב סחורות בערך כולל של 505 מיליארד דולר, וייבאה ב-130 מיליארד דולר (נתוני ממשלת ארה״ב, census.gov). אבל האומנם היקף ההענשה מצדיק את ההכרזה הסינית, שנפתחה ״מלחמת הסחר הגדולה ביותר בהיסטוריה״?

עובדתית, זה כמובן לא נכון. גדולה בהרבה הייתה מלחמת הסחר של שנות ה-30, שאפיינה את השפל הגדול, ובמידה רבה עיצבה אותו. היא התחילה בעקבות החלטה של הקונגרס האמריקאי להגביה את חומות המכס, כדי להגן על התעשייה המקומית מפני תחרות.

אפשר להגיד שהסדרי הסחר בתחילת המאה ה-20 ייצגו ״מלחמת סחר״. האימפריה הבריטית הייתה אזור סחר חופשי, מוקף בחומות מכס עבות. אחד הפקטורים שהיסטוריונים מונים בדרך אל מלחמת העולם הראשונה היה תרעומתה הגוברת של גרמניה על דחיקת רגליה מן הסחר הבינלאומי.

הם קראו זה לזה ״אחי״

כמובן, הדרמטיות של מלחמת הסחר הזו תיבחן בתוצאותיה ארוכות הטווח. הנשיא טראמפ מאיים לעגל את היבוא בר-העונשין ל-50 מיליארד דולר. הסינים יעגלו את שלהם. עד מהרה הנזק יחרוג מיחסי הגומלין בין שתי הארצות, ויערער את יציבות הסחר באשר הוא. מישהו יצטרך אז לוותר, לסגת איזה צעד או שניים מפי התהום. מי מתנדב?

הנה שמותיהם של שני המתנדבים הפחות-סבירים: דונלד טראמפ ושי ג׳ינפינג. נשיא ארה״ב ונשיא סין מיהרו להתיידד בפומבי, תיכף להשבעת טראמפ. זה האחרון חוזר ומדבר בהערצה על שי, כולל, למרבה המבוכה, על הצלחתו של רודן סין לבסס שלטון יחיד ללא הגבלת זמן. ״גדול״, הוא קורא לשי, ומדבר על חיבתם ההדדית.

זה מזכיר את היחסים האישיים הנלבבים, שרקמו מלכי אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה. חלק מהם היו בכלל בני דודים, אבל הם היו קודם כול אחים לשרביט, ושותפים בחסד האלוהי. הם קראו זה לזה ״אחי״, התחבקו ונשבעו אמונים. ויום אחד הם צעדו זה נגד זה למלחמה ההרסנית ביותר בהיסטוריה, שהניבה מצידה מלחמה עוד יותר הרסנית.

הסיוט של חזון שנת 2025

ה"וול סטריט ג׳ורנל", תומך נאמן של הנשיא טראמפ בהרבה עניינים מרכזיים, כתב השבוע במאמר מערכת, כי ״לא ברור מה הוא ויועציו רוצים מבייג׳ין״.

לארה״ב יש בהחלט סיבות טובות להתרעם על הפרקטיקות הסיניות, פחות בענייני יצוא ישיר ויותר במאמץ רב-השנים לסחוט סודות מסחריים מתאגידים אמריקאיים. דרך ישרה עוברת מן הסחטנות הזו (״גניבת זכויות יוצרים״) לחזון 2025 של המשטר הסיני. בפרוש השנה ההיא סין עומדת לכונן עצמאות טכנולוגית מלאה - ועליונות על ארה״ב ועל מערב אירופה בתחומים כמו בינה מלאכותית.

תלונותיו של טראמפ על חולשת הדעת של קודמיו אינה קלוטה מן האוויר. הם התלוננו על סין פעם אחר פעם. ג׳ורג׳ בוש הבן אפילו הכריז, לפני בחירתו, ש״סין אינה שותפה, היא יריבה״. ברק אובמה חשב שנשקף מסין איום אסטרטגי כה חמור עד שבלימתה מחייבת להפנות משאבים וכוח אדם מן המזרח התיכון למזרח האוקיאנוס השקט. כל כך מעט יצא מהכרזת הכוונות שלהם.

אבל מה תוכניתו של טראמפ? הוא אינו מגלה תוכניות. ניסיונו בעולם העסקים לימד אותו שהצלחה מצריכה הוצאה של יריבים משיווי משקלם. מה לך ערעור מועיל יותר של שיווי המשקל מאפילת קרב סמיכה.

הגאות בשווקים מסרבת לדעוך

נראה שנשיא ארה״ב מאמין כי הזמן פועל לטובתו. הוא סומך על נפח שריריו הן בזירה החיצונית והן בזירה הפנימית. אף אמנם יש לו שרירים כאלה. כלכלת ארה״ב מוסיפה לעשות חיל. הבורסה אינה מתרשמת כלל ממלחמת הסחר. ביום שבו מכסי העונשין נגד סין נכנסו לתוקפם, השווקים התרשמו יותר מנתוני התעסוקה, ורשמו עלייה סולידית. הביקוש לידיים עובדות הגיע אל שיאים כאלה, שמאות אלפים חוזרים אל שוק העבודה לאחר שוויתרו עליו זה כבר.

למשל, ייצור משאיות הוכפל ב-12 החודשים האחרונים, והוא עומד עכשיו על שיעור שלא נראה דוגמתו מאז ימי השיא של הגאות הגדולה האחרונה, זו של סוף ימי ביל קלינטון, בשלהי שנות ה-90. אורכו של הביקוש למשאיות משתווה עכשיו לתחילת הגאות של ימי רונלד רייגן, ב-1982. זה מדהים כשלעצמו, מפני שטכנית, הגאות הנוכחית עומדת בשנתה העשירית. אף על פי כן השוק נוהג בה כמו עתה זה נולדה.

אפשר שברבעון האחרון הצמיחה השנתית המשוקללת עמדה על 4.8%, בעיקר תוצאה של רפורמות המס, אבל גם במידה כלשהי של הסרת פיקוח על ענף האנרגיה.

אומץ לב או עיוורון פוליטי

אנחנו עומדים בדיוק ארבעה חודשים לפני הבחירות לקונגרס. גורל הרוב הרפובליקאי מונח על כפות המאזניים. הנשיא מתגייס ראשו ורובו להגן על הרוב הזה, נגד רוב התקדימים ההיסטוריים. המפלגה המחזיקה בבית הלבן נוטה לאבד מספר ניכר של מושבים בקונגרס בבחירות של אמצע הקדנציה. עם כל מאמציו למנוע תבוסה אלקטורלית, הנשיא יוצא למלחמת סחר שממנה נובע איום על הסיכויים האלקטורליים של מפלגתו.

לפי חברת הייעוץ והחיזוי מודי'ס אנליטיקס, פגיעתם של מכסי הגמול הסיניים תהיה חמורה במיוחד ב-20% מן המחוזות שהצביעו לטובת טראמפ בבחירות של 2016. במחוזות האלה ייפגע רבע מן התוצר המקומי הגולמי. הנשכרים מן ההגבלות על יבוא סיני מרוכזים לעומת זאת במספר קטן של מחוזות, במרכזי התעשייה של המערב התיכון. הרווח אינו מספיק כדי לאזן את ההפסד.

מה מביא אפוא את הנשיא אל מהלך כזה ערב בחירות? האם עניין לנו באומץ לב מיוחד במינו או בעיוורון פוליטי? נראה בעליל שהנשיא מעריך, כי תומכיו ישמרו לו אמונים, אולי דווקא מפני שכאן אי אפשר לחשוד בטראמפ שהוא משרת את האינטרסים המיידיים של עצמו. סקרי דעת הקהל מעמידים את הפופולריות של טראמפ בערך על 43%, לא מזהיר אבל גם לא נורא. זה אחד השיעורים הגבוהים שלו בשנה וחצי הראשונות של נשיאותו.

יש גם סימנים ששכך ״הגל הכחול״, שעליו עמדו הדמוקרטים להינשא לרוב בקונגרס. ההפרש ביניהם לבין הרפובליקאים פחת בסקרים עד סמוך ל-4%. מקובל להניח שהפרש כזה לא יספיק להפיכת היוצרות.

לפעמים מתעורר הרושם, שלטראמפ אצה מאוד הדרך. אולי זה בלתי נמנע אצל אדם בן 72, שהבטיח להפוך את העולם על ראשו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny