ברוס הגדול מכולם

א. אני לא טיפוס של בריכות שחייה. בעיניי הן הדבר הכי דוחה בעולם. למה לעזאזל שארצה להשתכשך בדלי ענק מלא בנזלת, רוק, שערות ופיפי של אנשים אחרים. אני כל-כך שונא בריכות, עד שיצרתי לי התראה "בריכות שחייה" בגוגל ניוז כדי שתמיד יהיה במה להזין את הטינה. כנ"ל לגבי הומאופתיה; הקונספט הזה כל-כך דבילי בעיניי שאני פשוט חייב לעקוב אחריו מקרוב.

בריכות שחייה והומאופתיה זה לא שילוב כל-כך נדיר כמו שאולי אפשר לחשוב. בדרך-כלל הוא מופיע בהקשר של כל מיני תכשירים שלא עובדים להגנה מהשמש ולטיפול בכוויות שמש, וזה תמיד מצחיק אותי: איך ההומאופתים האלה לא מבינים שהם מקבלים כוויות שמש כי הם משתמשים בחומר הגנה הומאופתי?

השבוע קיבלתי התראה שהציגה שילוב מרשים ולא צפוי בין שתי שנאותיי הוותיקות: בריכת השחייה בקריית ארבע תיסגר. למה? כי תושבי קריית ארבע החילונים (כשליש מהיישוב) פנו לבית המשפט בבקשה שיתיר להם שעות שחייה מעורבת. מדהים שעד עכשיו לא היה דבר כזה. הרבנים החליטו להתיר את העניין. נאור מצדם? ממש לא, הם פשוט הבינו שיפסידו בבית המשפט. בתגובה, ביטלו מאתיים משפחות דתיות את המנוי שלהם, מה שגרם לסגירת הבריכה. התנהגות גועלית למדי, חשבתי לעצמי בקריאה ראשונה, אופיינית לאנשים שהולכים לבריכות שחייה. יחד עם הבגדים הם מסירים מעצמם את התרבות והנימוס (איך עוד אפשר לקרוא להפרשות נוזלים פומביות). העיקר שמקפידים על צניעות.

ואז קראתי שוב. צאו וראו מה גדולה אמונתם של תושבי קריית ארבע הדתיים בהומאופתיה: אם זו קובעת שהמים יכולים להעביר את תכונותיהם של חומרים ולא משנה כמה דוללו - הרי שבקריית ארבע מחמירים ואומרים - המים מעבירים גם את סגולות הרוח! מספיק שטיפת נוזל גוף אחת של חילוני במים של בריכה שלמה כדי לפסול אותה מחשש לטומאה.

בתורה כתוב שהדם הוא הנפש, אבל עבור התושבים הדתיים של קריית ארבע, נראה שדווקא הנזלת היא הנפש.

ב. בכל מקרה, ביום שישי ציין היקום כולו 45 שנים להסתלקותו בטרם עת של הרקדן, הלוחם והפילוסוף הגדול - ברוס לי. איכשהו, בכל פעם שאני חושב על בריכות, אני חושב על ברוס לי. ככה זה עובד: הרי לכל אחד תקועה בראש בריכת שחייה ספציפית, נכון? אצלי זו בריכת הפועל הישנה בפתח-תקווה שהשתמרה בזיכרון כמעין גיהינום עלי אדמות, תופת רטובה, צפופה ואלימה. ואז אני ישר חושב על הדרך הביתה מהבריכה. ואז אני נזכר בקולנוע הדר ברחוב מוהליבר, שאיכשהו הכניסה שלו מזכירה לי בריכה. ואז אני ישר חושב על ברוס לי. ואז אני שוב חושב על בריכות שחייה כי הרעיון המרכזי בפילוסופיה של לי היה להיות כמו המים, וככה אני תקוע בלופ הזה שלא אצא ממנו עד שתגיע התראה חדשה מגוגל ניוז.

אל תאמינו לאף אחד שאומר אחרת: האמת היא שזה לא היה כל-כך מסובך להיות ילד דתי ממושקף בפתח-תקווה של שנות ה-70. כדי לשרוד את הרחובות הקשוחים היית צריך לדעת שני דברים בסך-הכול. את הראשון שכחתי, אבל השני היה: אף פעם אל תעבור ליד קולנוע הדר כשנגמר סרט של ברוס לי, בטח לא אם מקרינים שוב את "שאגת הדרקון". היוצאים תמיד היו נלהבים לשחזר סצנות מהסרט על הישבן שלך. זו הייתה החשיפה הראשונה שלי לברוס לי: כשאתה רואה את הפרצוף שלו, תתחיל לרוץ.

החשיפה השנייה שלי הייתה שנים אחר כך בהוסטל בהימלאיה. את כל הסרטים שלו כבר ראיתי במהלך השנים; מדובר בארבעה סך-הכול. "הבוס הגדול", "אגרוף הזעם", "שאגת הדרקון" ו-"הדרקון". הסרטים של ברוס לי איומים ונפלאים ביחד. מצד אחד, הם כמו קומיקס גרוע עם עלילה תמוהה ואפקטים אודיו-פרימיטיביים שכללו בעיקר צווחות, שאגות קרב ואת ברוס לי מוציא קנאקים מכל מקום אפשרי בגוף לפני שהוא טובח במאה איש בידיו החשופות. הוא לא דיבר הרבה.

מצד שני, הוא היה ברוס לי, או יותר נכון: הוא פשוט היה. הוא פשוט היה שם. בין הקרבות הוא לא עשה דבר, ואפילו בתוך הקרב עצמו - כשהוא לא הרביץ הוא נרגע. הוא היה משלח בעיטות קטלניות וסדרות של אגרופים במהירות האור, ועדיין, בין אגרוף לבעיטה הוא הצליח ליצור רגע של שלווה עילאית. וכמובן - הדבר שבגללו הכי חשוב לאהוב את ברוס לי: הוא העניק לכל צופה מתנה נדיבה מאין כמותה, ועמוקה בהרבה מהרצון לכסח איזה ילד דתי שעובר במקרה בסבבה - את הדחף לצרוח. אאהווווייייאייווואההה!!!!

ג. בספרייה הקטנה ליד עמדת האינטרנט מצאתי ספר שמכיל את כתביו של ברוס לי. הפילוסופיה של לי הייתה בדיוק כמו הלחימה שלו: דווקא בסרט הכי גרוע שלו, "משחק המוות" - סרט שאפילו לא נחשב בספירה כי לי מת במהלך הצילומים, מופיע הרעיון הכי יפה שלו: בחלק המכריע של הסרט, נלחם לי במעלה פגודה עתיקה בת חמש קומות. בכל קומה חיכה אויב ששולט לעילא במיומנות שונה. האחרון, אגב, היה קארים עבדול ג'באר.

הוא מנצח את כולם, כמובן, אבל לא בגלל שהוא מומחה יותר גדול בשיטה - אלא בגלל שאין לו שיטה. אין לו סגנון. אין לו דוקטרינה. הוא חופשי מהכבלים של המחשבה. "השתמשו בחוסר הדרך כבדרך, בחוסר המגבלה כמגבלה", כתב בספרו "הדאו של האגרוף המיירט". הוא לא היסס לשחק מלוכלך כשצריך - הוא נשך, בעט בביצים, ומי לא זוכר אותו תולש את שערות החזה של צ'אק נוריס בסצנת הסיום המופתית של "שאגת הדרקון", 11 דקות של ריקוד מוות איטי ומשונה. לי היה רקדן לפני שהיה לוחם, ולא רק מבחינה פילוסופית; הוא אשכרה היה אלוף צ'ה צ'ה צ'ה.

בצעירותו, איבד לי את שלוותו לא מעט, עד שפעם אחת היכה בכעס ובעוצמה בפני המים, ופתאום ראה איך המים אומנם "נשברים" מהמכה, אבל פני המים חוזרים לעצמם כהרף עין. מאז הוא היה כמו מים. למים אין צורה, והם צורת הכול. "תהיה חסר צורה, כמו מים", אמר לידידו, "כשמוזגים מים לכוס הם מקבלים את צורת הכוס. כשמוזגים מים לבקבוק, הם מקבלים צורת בקבוק. היה מים, ידידי". ובעיקר, תהיה. "אל תחשוב, תרגיש", כתב.

ד. הייתי רוצה להיות יותר כמו שברוס לי ניסה ללמד אותי, כמו מים, לא כמו זיעה. אבל איך אפשר? נורא קשה פה, בקיץ, במדבר. המים מתאיידים במקום לזרום ובסוף אני לרוב מרגיש יותר כמו השלולית הקטנה שנשארה מאשר כמו נהר שוצף.

בשנת 1973, בזמן צילומי "משחק המוות", לקח ברוס לי כדור נגד כאב ראש שאליו היה אלרגי. הוא לקה במפרצת במוחו ומת. בן 32 היה. "המפתח לאלמוות הוא בראש ובראשונה לחיות חיים שראויים להיזכר", כתב. אני לא יודע הרבה בקשר לאלמוות, אבל נראה לי שאפשר לסמן V על החיים הראויים. מים או לא מים, אני יודע שתמיד אזכור את ברוס לי: יש לי התראת "בריכות שחייה" בגוגל ניוז. אז נכון שזה אומר שאחשוב גם על פתח-תקווה, אבל תראו לי אתם תוכנית מושלמת.