הפעם הראשונה שטראמפ הודה בטעות

דונלד טראמפ ליקק אתמול את פצעי השפלתו הפומבית הגדולה ביותר. הוא עשה משהו שדונלד טראמפ אינו עושה לעולם: הוא הודה בטעותו.

עד אתמול, נשיא ארה"ב היה מפורסם במחוות רקיעת הרגל שלו. כל אימת שמישהו היה מנסה להעמידו על טעות, הוא היה עושה מה שקוראים באנגלית אמריקאית doubling down, זאת אומרת חוזר ומביע אותה דעה במשנה תוקף. לא אתמול. לא בעקבות מסיבת העיתונאים שלו עם ולדימיר פוטין, שהביקורת החריפה עליה הקיפה את כל המערכת הפוליטית. אפילו פרשנים ומגישים בפוקס ניוז התנערו ממנה.

"השגיאה החמורה ביותר של נשיאותו", אמר אתמול ניוט גינגריץ', לשעבר היושב ראש הרפובליקאי של בית הנבחרים, בעל ברית ויועץ קרוב של טראמפ. מיץ' מקונל, מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנאט, קבלן המשנה הראשי של הנשיא בקונגרס, איים להטיל סנקציות נוספות על רוסיה. שני הציטוטים האלה מעניינים במיוחד, מפני ששניהם, גינגריץ' ומקונל, אינם סתם בעלי ברית. רעיותיהם מכהנות במשרות בכירות בממשל טראמפ. ללמדך באיזו מידה נשמטה הקרקע מתחת לרגליו של הנשיא ב-48 השעות האחרונות.

אנחנו כמובן עוד נצטרך לחכות ולראות באיזו מידה הסערה הגלובלית העצומה הזו נוגעת לבסיס הפוליטי של הנשיא - למיליוני תומכיו המסורים בערים הקטנות של מדינות המערב התיכון, שהיטו את הכף לטובתו בנובמבר 2016. אבל הם לבדם לא יספיקו לו בפעם הבאה. הוא יפסיד אם הוא יבריח מצביעים מתונים. השבוע הוא עשה כמיטב יכולתו להזכיר להם את פשר ספקותיהם המקוריים.

תדהמה, לעג, תלישת שיער

את מה שקרה בהלסינקי השבוע כמעט קשה להבין. לא זו בלבד שפסגת טראמפ עם פוטין לא עמדה במבחן המדינאות, אלא שהיא גם לא עמדה במבחן המפלגתיות. היא לא שירתה את מדיניות החוץ האמריקאית -- אבל היא גם לא שירתה את היעד העיקרי של הנשיא מבית: תחילה, הצלת הרוב הרפובליקאי בקונגרס, בבחירות בעוד שלושה חודשים וחצי; ואחר כך, תקופת כהונה שנייה.

בפעם הראשונה מאז כניסת טראמפ לבית הלבן, הפקפוק ביכולתו למלא את תפקידו חוצה גבולות מפלגתיים. הביקורת עליו מצד הרפובליקאים עמדה בסימן תערובת של תדהמה, לעג ותלישת שערות. מגישה בתוכנית הטלוויזיה החביבה ביותר על הנשיא Fox & Friends אמרה על הופעתו במסיבת העיתונאים "מגוחכת".

ידידו של הנשיא, אנתוני סקאראמוצ'י, ששימש זמן קצרצר מנהל התקשורת שלו בבית הלבן, קרא לטראמפ "להפוך כיוון לאלתר". הוא הוסיף, ש"המצב הזה נראה הרה אסון... אם הוא לא יהפוך כיוון, הוא יאבד בסופו של דבר את האנשים הרוצים לתמוך בו".

ואף אמנם, זמן קצר אחר כך הנשיא קרא הודעה מן הכתב, בפתיחת פגישה עם צירי קונגרס רפובליקאיים, שנקראה מלכתחילה לדיון בעניינים אחרים. טראמפ גילה לשומעיו, כי הוא בכלל לא התכוון למה שהוא אמר בהלסינקי. למעשה, הוא התכוון להגיד את ההיפך בהלסינקי, ונשמטה לו מילה קטנה אחת, "לא". הוא רצה להגיד "אינני יכול לחשוב על סיבה מדוע הרוסים לא התערבו", ויצא לו "אינני יכול לחשוב על סיבה מדוע הם היו רוצים להתערב" (ההבדל באנגלית בין would ל-would not).

כל השומע יגחך.

האם זו "הפיכת כיוון"? בוודאי שלא. זה עלה תאנה, לא בלתי חשוב כשלעצמו, מפני שפוליטיקאים זקוקים לעלי תאנה, כדי להצדיק בגידה בעקרונות ומעילה באמון. אבל הסערה רק התחילה, ואין כל ספק שהוא עוד יימצא סותר את עצמו, או סותר את עצמו סותר את עצמו, בייחוד כאשר חקירת התובע המיוחד בענייני רוסיה מתקדמת לקראת שיאה בחודשים הבאים.

קו המים ושרתי הדואל

חוסר השליטה העצמית של הנשיא בהלסינקי הזכיר את המידה שבה זעם בלתי פוסק מבעבע אצלו סמוך מאוד לפני השטח. אפילו גירויים קלים קוראים דרור לזעם הזה. כנראה בפעם הראשונה בתולדות הנשיאות האמריקאית, נשיא מכהן עמד על דוכן בחו"ל, בנוכחות מנהיג זר ועיתונות זרה, ותקף חזיתית את מפלגת האופוזיציה בארצו. הוא השיל כלאחר יד את אחת העכבות המפורסמות ביותר של התרבות הפוליטית האמריקאית - "הפוליטיקה עוצרת בקו המים", זאת אומרת בחוף האוקיאנוס.

כאשר נשאל שאלה מינורית למדי על פרשת ההתערבות הרוסית, הוא התעלם מתוכן השאלה ויצא מיד למסע ציד בעקבות "השרתים" (זאת אומרת, שרתי הדואל) של המפלגה הדמוקרטית. להלן הוא פשוט נעשה בלתי מובן, ודיבורו נשזר ברמיזות מעורפלות, הידועות בעיקר למפיצי תיאוריות קונספירציה. הוא לא הצליח להביא את עצמו לתשובה ברורה על שאלה פשוטה, מפני שעצם השאלה הקניטה את חושיו.

שאלת הלגיטימיות של ניצחונו אינה מרפה ממנו.21 חודשים חלפו מאז גבר על הילארי קלינטון (הוא הפסיד במניין הקולות הכללי בהפרש של שלושה מיליון, אבל ניצח בחבר האלקטורים בזכות הפרש של 80,000 בשלוש מדינות מפתח). זמן קצר לאחר השבעתו הוא האשים שבבחירות השתתפו חמישה מיליון חסרי זכות הצבעה - וקרא לחקירה. הניסיון לחקור התמוטט כמעט מאליו, מפני שגם מדינות בשלטון רפובליקאי לא מצאו איזשהו יסוד עובדתי לחשדותיו.

כמעט שנתיים לאחר שחיסל את הקריירה הפוליטית של קלינטון הוא מוסיף לדבר על "30,000 מסרי הדואל" האבודים שלה. הוא דיבר עליהם אפילו במסיבת העיתונאים הקצרה עם פוטין. הוא אפילו הוסיף, "ברוסיה הם [מסרי הדואל] לא היו הולכים לאיבוד".

המונולוגים של טראמפ היו גדושים כל כך הרבה שערוריות, עד שהתקנאותו במדינת המשטרה הרוסית חלפה כמעט ללא תשומת לב. אבל זמנה עוד יגיע אל נכון, מפני שנשיא הרפובליקה הדמוקרטית הוותיקה ביותר עלי אדמות אמנם מתקשה להסתיר את הערצתו לעריצים, כמו פוטין, נשיא סין שי ג'ינפינג, אפילו דוטרטה מן הפיליפינים וארדואן מטורקיה. שני האחרונים עשו חיל מיוחד בהריסת שלטון החוק בארצותיהם.

"בוגד לאומי"

השאלה העיקרית אתמול בוושינגטון הייתה אם מה שקרה בהלסינקי היה "רגע מכונן" בנשיאותו של טראמפ, שייפקד עליו מכאן ואילך וישחק את האמון בו; או שגם זה יעבור, כפי שעברו רגעים עתירי שערוריות קודמים. נשכח כמעט לחלוטין המעמד לפני שנה שבו טראמפ לימד סניגוריה על מפגינים ניאו-נאציים, זמן קצר לאחר שצעדו בחזית בית כנסת בעיר שרלוטסוויל, וקראו "לא ניתן ליהודים להחליף אותנו".

יהיה מעניין לראות באיזו מידה מערכת הבחירות לקונגרס תתפתח למשאל עם על נשיאות טראמפ. טקטיקה כזאת מצד הדמוקרטים עלולה להפוך לחרב פיפיות, מפני שהיא תעורר תומכים של הנשיא, שאינם מתעניינים בדרך כלל בקונגרס, להגיע אל הקלפי (שיעורי ההימנעות בבחירות של אמצע קדנציה בארה"ב מגיעים ל-60% ויותר, וכל צד מחפש פיתויי הצבעה לתומכיו האדישים).

בתוך המפלגה הרפובליקאית, שליטתו של טראמפ נראית בינתיים ללא עוררין. הגרעין הקשה של תומכיו נוטה להתעניין פחות בענייני חוץ ויותר בענייני סיר הבשר. אבל הטראמפיסטים האלה מחשיבים עניינים כמו דגל, המנון וביטויים של נאמנות למולדת. יריבי הנשיא גייסו ביומיים האחרונים מטבעות לשון, שאולי לא היו במחזור מאז אמצע המאה ה-19: בוגד לאומי.

הפעם לפחות טראמפ יכול להאשים רק את עצמו. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny