כשאמסלם חושב נכון

עדריות היא תכונה בולטת בקרב מצביעי הימין, אבל לא רק. גם במקומות אחרים היא חיה ובועטת. אני מדבר על התופעה של התנגדות ליוזמות והצעות בעיקר בגלל הפוליטיקאים שעומדים שמאחוריהן, ולא תמיד ולא בהכרח בשל תוכנן או נחיצותן. הנה הדוגמה של דוד אמסלם, היום יו"ר הקואליציה. הוא רחוק מלהיות מודל של חבר כנסת, הוא מגיש מדי פעם הצעות חוק מקוממות ובפירוש אנטי-דמוקרטיות. הוא באופן כללי אדם לא מהוקצע, המנסה לחפות על כך בצעקות ויוזמות הזויות.

פרסום עילת סגירת תיק

לאחרונה הגיש אמסלם הצעת חוק האוסרת על המשטרה לפרסם המלצותיה לגבי הגשת כתב אישום. ברור שזו הייתה הצעה שנועדה לגונן על ביבי ושרה, והיא אכן נפלה (בינתיים?). אבל במקביל לה יש הצעה של אמסלם בעניין סגירת תיקים פליליים על-ידי משטרה. לפי ההצעה, אי-אפשר יהיה לפרסם אם העילה לסגירה היא חוסר ראיות מספיקות או היעדר אשמה, כפי שנהוג היום. ושוב אנו שומעים את אותה מקהלת השמאל-מרכז שהתנגדה לחוק ההמלצות יוצאת מכליה בשצף קצף.

החשוד ממשיך להיות חשוד

כל זה לא צריך להוות שיקול בעד או נגד החוק על סגירת תיקים. זהו חוק ראוי בפני עצמו ומסיבה עניינית לגמרי. אם מחליטים לסגור תיק - הוא צריך להיות סגור הרמטית. כאשר מוסיפים לסגירה עילה של חוסר ראיות מספיקות, החשוד ממשיך להיות חשוד בעיני הציבור. כלומר התיק לא ממש סגור, הוא רק לא יגיע לבית המשפט. החשוד ממשיך כאמור להיות חשוד, רק ללא האפשרות לקבל הגנה מבית המשפט. וזה לא הוגן בעיקרון, לא רק בנוגע לביבי.

העיתוי של חוק ההמלצות

ואם כבר מדברים, אז גם חוק ההמלצות היה בהחלט ראוי. כאשר מתפרסם שהמשטרה ממליצה על העמדה לדין, או להפך, יש לזה השפעה על הציבור כמעט כמו פסק דין. האמירה שהחשוד לא הורשע לא ממש עומדת בפני "חוסר הראיות המספיקות". כי המשמעות של קביעה כזאת היא שהיו ראיות, אולי אפילו טובות - אבל לא מספיקות. שזה כמובן עניין של פרשנות, לא בהכרח של עובדות. ואם הפרקליטות דוחה את ההמלצה, זו הזמנה לביקורת עליה, שלא תמיד היא מוצדקת.

אבל עם חוק ההמלצות באמת צריך להמתין עד לאחר תום פרשיות נתניהו השונות.