המנכ"ל החדש של גולדמן זאקס יסיר החשאיות מהבנק

לויד בלנקפיין הבטיח את הישרדות קבוצת גולדמן זאקס במשבר הפיננסי של 2008 ואחריו. האתגר של הבוס הבא של הבנק הוא לשגשג בעולם שהשתנה מאוד אחרי המשבר.

הבנק ההיסטורי הודיע השבוע על מינויו של דיוויד סולומון, הנשיא ומנכ"ל התפעול שלו, למנכ"ל במקומו של בלנקפיין, מ-1 באוקטובר. ההודעה הזו מסיימת באופן סמלי את העידן שאחרי המשבר הפיננסי בגולדמן, וממשיכה את התפתחות הבנק - ממוסד חשאי אדיר של ניירות ערך, לבנק-על כללי זריז ויזמי יותר.

הבחירה בסולומון, בן 56, היא בחירה במנהל שבנה עסקים ויש לו קבלות עליהם, ושדיבר בעבר בגלוי על הצורך להשתחרר ממסורות העבר. סולומון אינו סוחר ני"ע אגרסיבי, וגם לא בנקאי מלוטש מן הדגם הקלאסי. אחד מעיסוקי הפנאי שלו הוא להיות די.ג'יי במועדון ריקודים. הוא הגיע לגולדמן כשותף חיצוני נדיר ב-1999, ובילה את רוב הקריירה שלו בתפקידי ניהול בבנק.

סולומן כבר התווה אג'נדה שתהפוך את גולדמן לחברה ממושמעת, החלטית ופתוחה יותר. מקרות פנימיים צופים שהוא יכפה משמעת תאגידית שגולדמן, שהיה במשך עשרות שנים שותפות פרטית רופפת, לא אימץ עדיין. אחד מצעדיו הראשונים צפוי להיות דרישה מראשי החטיבות בבנק לתכנון תקציבי לשלוש שנים.

סולומון צפוי גם לגזום את מועצת הניהול המפורסמת של הבנק, שמספר חבריה תפח בעשור האחרון. הוא הקים צוות משימה לאיתור רעיונות עסקיים חדשים ורכישות, פועל להוספת נשים בדרגים הבכירים ושוקל להנהיג "יום משקיעים" משנת 2019, כלומר להרים את מעטה החשאיות שהפך את גולדמן למוסד מיתולוגי, אך כזה שנשחק כאשר הרווחים נשחקו.

התמודדות מול הנשיא המשותף

סולומון הפך ליורש העצר בגולדמן מוקדם יתר השנה, אחרי התמודדות של 15 חודשים מול הנשיא המשותף הרווי שוורץ, שהתפטר במארס. ההודעה אתמול מאשרת רשמית את מעמדו כיורש העצר עד פרישת בלנקפיין ב-30 בספטמבר.

תחת שרביטו של בלנקפיין הפך גולדמן לבנק ההשקעות הדומיננטי בוול סטריט, עם תערובת של עוצמה במסחר בניירות ערך והשפעה פוליטית. אבל גולדמן התקשה לשגשג בעולם שנוצר אחרי המשבר הפיננסי, ונאלץ לעסוק בבנקאות כללית, כמו הלוואות לצרכנים ולעסקים, כדי להחליף מיליארדי דולרים של רווחים ממסחר בניירות ערך, שלא צפויים לחזור.

שילוב של שווקים שקטים, רגולציה נוקשה ושינוי בהתנהגות הלקוחות זרע הרס בשולחנות המסחר בניירות ערך בכל וול סטריט, ופגע בעיקר בגולדמן, שנשען על הפעילות הזו.

חטיבת האג"ח של הבנק, שקונה ומוכרת אג"ח קונצרניות וחוזי נפט וריבית, הניבה פעם הכנסה של מיליארד דולר בכל עשרה ימים בערך. בשנה שעברה נדרשו בממוצע עשרה שבועות כדי לייצר הכנסה כזו.

בחיפוש אחר רווחים חדשים, נכנס גולדמן באיחור לבנקאות צרכנית ולניהול מזומן של חברות, במאמץ לאתגר בנקים כלליים ענקיים כמו ג'יי.פי מורגן צ'ייס וסיטיגרופ, שמתמחים בכך. היעד של גולדמן הוא לייצר עוד 5 מיליארד דולר בהכנסה שנתית בשנת 2020, והוא תחת לחץ לעמוד ביעדים, ולהפגין שהוא יכול לבנות עסקים חדשים.

לראשונה בגולדמן, סיפור הירושה היה פומבי. בלנקפיין קיבל בן לילה ב-2006 את הכהונה מידי הנרי פולסון, שהתמנה לשר האוצר בממשל בוש הבן. גולדמן היה עדיין מוסד פרטי, שותפות, כשפולסון קיבל אותו מידי המנכ"ל הקודם, ג'ון קורזיין, ב-1999. במשך רוב ההיסטוריה שלו, הכוח בבנק היה של מועצת הניהול או השותפים, ולא בידי מנהיג יחיד.

הפעם, בלנקפיין בן ה-63 וסולומון בן ה-56 עובדים יחד מלשכות שכנות, שרק זכוכית מפרידה ביניהן, בקומה ה-41 במטה גולדמן במנהטן. בלנקפיין, שהתלוצץ בעבר שהוא מתכנן למות על הדסק שלו, היה דו-משמעי למדי בנוגע להעברת תפקידו.

הצטרף מבחוץ - אבל כשותף

סולומון החל את דרכו בוול סטריט ב-1985 בערך, ובשנים הראשונות הוא עסק בעולם אג"ח הזבל. אחרי עבודה בבנקי ההשקעות סלומון ברדרז ובר סטרנס, הוא הצטרף לגולדמן כשותף - מעמד לא רגיל למצטרף חיצוני. הוא ניהל את חטיבת בנקאות ההשקעות של גולדמן במשך עשור, והפך אותה מאוסף רופף של אחוזות "פרטיות" לכוח מקצועי שנשאר הגדול ביותר בוול סטריט במונחי הכנסה.

הייתה לו מדיניות נוקשה של מתן אפס בונוסים ל-5% מהעובדים בדרג הנמוך ביותר, ולהחזרת מענקי מניות לעובדים שעזבו את גולדמן, כדי לפתוח עסקים פרטיים. הוא עזר בבניית חטיבות ההלוואות לחברות וחיתום הנפקות האג"ח - תחומים מסוכנים שגולדמן נמנע מהם בעבר - שהניבו הכנסות שיא בשנה שעברה.

ב-2012 הוא לקח לעצמו את האחריות על תכנון ועידה בחוף המערבי, שהייתה מיועדת ליזמים שגולדמן קיווה לחזק באמצעותם את הקשר לחברות סטארט-אפ צעירות. התוצאה היא "ועידת בוני העסקים והמחדשים", שהיא היום אירוע חובה למייסדי סטארט-אפים ויזמי הון סיכון, שהפכה למקור משמעותי של עסקים לבנקאות ההשקעות של גולדמן.

מחוץ לשעות העבודה, סולומון אוהב סקי במדרונות אספן, קולורדו, גלישת רוח, ותקליטנות במועדון בייקר ביי בבהאמה, שם יש לו בית. שם הבמה שלו הוא D-Sol, ולאחרונה הוא שחרר בספוטיפיי את הסינגל הראשון שלו, רימיקס של השיר "דונט סטופ" של פליטווד מק. המסעדה השלישית בבעלותו בניו יורק, לגאסי רקורדס, נפתחה לאחרונה בווסט סייד במנהטן.

"הוא מכונה בתנועה מתמדת", אומר עליו הידיד הוותיק כריסטופר נאסטה, מנכ"ל חברת הילטון העולמית.

בלנקפיין פורש מגולדמן כשמצב הבנק טוב יותר מכפי שהוא קיבל אותו לידיו, אבל בדרך חווה הבנק מוות קליני. הוא היה בחזית הבום במסחר בנגזרים הפיננסיים, שזרע את זרעי המשבר הפיננסי. גולדמן נחלץ בסופו של דבר מן המשבר בלי ההפסדים בסך עשרות מיליארד דולר שרשמו יריביו בוול סטריט. אבל הפוליטיקאים ראו בגולדמן את האיש הרע שיצר את המשבר, ובלנקפיין הצליח לנער מעליו את הדימוי הזה רק אחרי שנים.

גולדמן הוציא מיליוני דולרים על חסויות לנשים יזמיות ולעסקים קטנים. בלנקפיין עצמו גידל זקן והצטרף לטוויטר, הכול כדי לשאת חן מחדש בעיני וושינגטון. השנה החל הבנק להפיץ באתר Hulu שיחות בין בכיריו לבין ידוענים וראשי עולם העסקים, כולל מרי בארה, מנכ"לית GM, וכדוגלן העבר דיוויד בקהאם.

סולומון לא היה הבחירה הטבעית למנכ"לות גולדמן. יריבו ועמיתו שוורץ נחשב למועמד בעל היתרון, מפני שהוא כיהן בכל הכהונות שבלנקפיין כיהן בהן בעבר, והיה גם סמנכ"ל הכספים ארבע שנים, שבהן הוא הכיר היטב את עסקי גולדמן וניהל קשרים עם הרגולציה והמשקיעים. נראה שמועצת המנהלים החליטה במארס שהוא קונפורמי מדי.