המפקח על הבנקים או מטעם הבנקים?

לאחרונה הודיעה נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, כי לא תמשיך לקדנציה נוספת כנגידת הבנק. במכתב ששלחה לרה"מ בנימין נתניהו, העבירה פלוג סוג של עקיצה נגד שר האוצר משה כחלון, כשהדגישה את חשיבות השמירה על עצמאות הבנק. כחלון איים בעבר, שלא יאריך את כהונתה של פלוג בעקבות ביקורת (מוצדקת) של בנק ישראל נגד פרויקט הדגל שלו, המחיר למשתכן.

חיכוכים בין נגיד לשר אוצר היו תמיד דבר שבשגרה, אך הפעלת לחץ כה בוטה של הדרג הפוליטי על פעילות בנק ישראל, אינה דבר שכיח. מהלך מהסוג שביצע כחלון מעורר לרוב תרעומת גדולה בקרב הציבור הישראלי, שלא אוהב שפוגעים ברגולטור. אולם הפעם נראה שאיש לא יצא לרחובות, או יצא מגדרו, כדי להגן על פלוג. הפוליטיקאים שחשים את הלך הרוח הציבורי, מקבלים גב לפגוע בעצמאות המוסד הכלכלי החשוב במדינה. אך במקרה הזה, בנק ישראל יכול לבוא בטענות בעיקר לעצמו.

פלוג ויועציה, מוקסמים כנראה מהתמיכה שקיבל הנגיד לשעבר סטנלי פישר מהציבור, לא הפנימו שהתקופה שבה אפשר לסגור דברים בדרך לא שקופה ללא מתן דין וחשבון לציבור, הסתיימה. בעידן פלוג והמפקחת על הבנקים, חדוה בר, בנק ישראל לא היסס אפילו להגיע עד לבתי משפט כדי למנוע מארגונים חברתיים להשיג שקיפות מלאה בנוגע לכל מה שקורה בתוך המערכת הבנקאית.

כך למשל, החליטו בבנק ישראל להילחם בבית המשפט העליון, נגד הדרישה לפרסום הדוח על קשרי אי.די.בי של נוחי דנקנר עם הבנקים. גם הדוח המלא בנוגע לפרשת הסיוע להעלמות המס של לאומי בארה"ב הוסתר מהציבור.

בית המשפט העליון קיבל את עמדת בנק ישראל, שקיים חשש לפגיעה בסודיות בנקאית במקרים אלה, אבל הבנק ספג מכה תדמיתית קשה ופגיעה באמון הציבור. אובדן האמון גבר עוד יותר כשבבנק ישראל החליטו לאמץ באופן חד צדדי חלק ניכר מעמדות הבנקים בכל הקשור לאישור מינויים מפוקפקים בדירקטוריונים, להגבלת שכר הבכירים במשק, לתחרות במערכת הבנקאית, ולאישור המיזוג בין בנקי אגוד ומזרחי בניגוד לדעתה של הממונה על ההגבלים העסקיים.

ועדיין לא ראינו הכול - הוקמה גם ועדת חקירה פרלמנטרית, בראשות ח"כ איתן כבל, לבדיקת האשראי שנתנו הבנקים ללווים הגדולים. כדי שהוועדה תוכל לחקור את הנעשה בבנקים, עליה לדעת מה קרה בבנקים, ולשם כך היא צריכה מסמכים מתוך המערכת. כאן צצה בעיה. בשל טיעוני הפרת סודיות, פרטיות וכן פסיקה של בית המשפט העליון, מסתמן שלא יועברו לוועדה כל החומרים שביקשה.

אין זה מפתיע, שהבנקים מתנגדים לקיום הוועדה, אבל מה שכן מפתיע בסיפור הזה, שהחסם העיקרי להעברת כל החומרים המבוקשים הוא דווקא בנק ישראל, שגם לו חלק במחדל האשראי הזה.

משמעות הסירוב היא אבסורדית: בנק ישראל, שממומן על ידינו בכמיליארד שקל בשנה  וקיים, בין היתר, כדי להגן עלינו מפני הבנקים, מגן עכשיו על הבנקים מפנינו. זאת, ללא בקרה וללא צורך לתת דין וחשבון לציבור ולכנסת.

גרוע מכך, בדרך זו הבנק מסרס את עצמאותו במו ידיו. אם בבנק לא יתעשתו ויעבירו את החומרים, השלב הבא יהיה יצירת לחץ ציבורי לחוקק חוק שמוציא מידיו את היכולת הבלעדית לשלוט במידע ולפקח על הנעשה במערכת הבנקאית. אפשרות זו כבר הועלתה על ידי חברי כנסת בקדנציה הנוכחית.

עכשיו, רגע לפני כניסת נגיד/ה חדש/ה, הגיע הזמן שבבנק ישראל ידונו בשאלה איך משיבים את אמון הציבור. ואולי סוף-סוף יבינו שם שהניסיון להגן על הבנקים, באמצעות הסתרת דוחות וחוסר שקיפות, מערער עוד יותר את אמון הציבור במערכת, שהוא תנאי בסיסי לקיומה.

■ הכותב הוא עיתונאי עצמאי.