להוביל את מחנה ה"אנטי"

הסערה סביב ההודעה המשותפת של ראשי הממשלה של ישראל ופולין, שגימדה את חלקם של פולנים בהשמדת היהודים בשואה, שככה. אולם, מתבקש לשאול אם אין סכנה להישנותם של מופעים דומים. שהרי בניהם של עמים רבים השתתפו בהשמדת היהודים. לכול המדינות שאזרחיהן נטלו חלק בהשמדה, יש אינטרס מובהק לגמד את חלקם. הדבר אמור במיוחד במדינות לאומניות, כדוגמת הונגריה וסלובקיה, שהרעיון של כתם על עברם אינו מתיישב עם הגאווה הלאומית שלהם ועם תפיסתן את עצמן כנעלים מכול בחינה, גם מן הבחינה המוסרית. ברור לכן ששיפוץ של ההיסטוריה שמפחית ממידת האחריות הרובצת עליהן, שווה מבחינתן זהב. מן הצד השני, יש להן מה להציע לישראל בתמורה - העברת שגרירות לירושלים, תמיכה בישראל במוסדות בינלאומיים, עסקת נשק גדולה או עסקה כלכלית אחרת.

ראשי המדינות האלה יוכלו להסתמך על התקדים הפולני, וכי מדוע שיופלו לרעה? בתרבות הפוליטית בישראל, מקודש העיקרון של התקדים המחייב לרעה. המתווה הפולני יכול להתאים בשינויים מתחייבים גם למדינות רבות אחרות. היו חסידי אומות עולם בקרב כל העמים, ולכן ניתן להאדיר את חלקם של אלה, ולגמד את חלקם של הרוצחים בעצמם ומשתפי הפעולה עם השמדת היהודים. התיאור על הרוע האנושי המצוי בקרב כול עם מתאים לכול המדינות, ולכן ניתן להעלים או לצמק את התפקיד שמילאה האנטישמיות בהשמדת היהודים.

אולי השעה הנוכחית אינה כשרה מבחינת ראש הממשלה בנימין נתניהו לעסקאות דומות בשל הביקורת שספג על העסקה עם פולין. אבל נתניהו יודע שהזיכרון הציבורי קצר. האפיק שנתניהו פתח בהודעה המשותפת עם ראש ממשלת פולין הוא הזדמנות פז לצבירת נכסים מדיניים וכלכליים לישראל. מן הבחינה הזו, הצעד השני, למשל כתב מחילה חלקי להונגריה, ידידתה החדשה של ישראל, יכול להיות מפתח להרחבה של התקדים הפולני. הוא יגבש את המהלך הבודד לכלל שיטה. מדינות רבות יעמדו בתור אצל נתניהו, והוא יוכל להצביע בפני העם בישראל על הישגיו הגדולים,. התמורה שהוא נדרש לתת, בשמה של מדינת ישראל, אינה גדולה. הנרצחים הרי כבר מתו. קורבנות השואה ששרדו, בקרוב לא יהיו אתנו. ההודעה הרי לא תהרוג במישרין אף אדם נוסף.

נתניהו יודע שבצד המבקרים, יהיו תמיד מי שיתנו לו יד תומכת, גם מראש וגם בדיעבד - חסידיו השוטים, מי שמורא ראש הממשלה או כבודו עליהם, תועלתנים גמורים ואלו שמרוב אפור בעיניהם, לא מסוגלים לראות שחור. בפעם השנייה, ועם הודעה שתנוסח ביתר תחכום, יפעל כבר ההליך של התרגלות, שמפליא לנטרל רגישות מוסרית.

תמיד ניתן יהיה לכלול בהודעה משותפת של שתי המדינות התייחסות לחלקם של המוסלמים בשואה, בבחינת שורש הרע, שכן הרי היה זה המופתי, כפי שלימדנו נתניהו, ששכנע את היטלר, שרק רצה לגרש את היהודים, להשמידם. הרי שנאת המוסלמים היא מכנה משותף לישראל ובנות בריתה החדשות מן המחנה הלאומני האנטי-ליברלי.

בעקבות חוק יסוד הלאום היהודי, עברה ישראל לעמדה של הובלה של המחנה הזה. הישג חוקתי כזה לא נרשם עדיין באף אחת ממדינות הגוש הלאומני-גזעני. האתגר של המחנה הזה הוא לבצר תפיסה אנטי-הומניסטית ואנטי-ליברלית, אנטי-תזה למסורת זכויות האדם המודרנית, שגובשה אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, ששימשה בסיס לאיחוד האירופי. כתיבה מחדש של ההיסטוריה של האנטישמיות ושל השואה היא נדבך חשוב במפעל המשותף הזה. אם תבואנה הצעות טובות, יש סיכוי טוב שהן ייענו בחיוב. כמה כבר שוקלים זכר הנרצחים והאמת ההיסטורית לעומת התועלות שניתן להפיק מסילוף ההיסטוריה, בעידן של פוסט אמת?

■ הכותב הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' (אמריטוס) באוניברסיטה העברית.