מלחמת סחר היא כמו תחרות שתייה, וסין כבר שתתה יותר מדי

דבר אחד נשמע חזק וברור במסיבת העיתונאים של הנשיא טראמפ ביום ד' שעבר עם נשיא הנציבות האירופית ז'אן-קלוד יונקר. כשהם הכריזו על ברית נגד "נוהגי סחר לא הוגנים" של צדדים שלישיים, הם לא היו צריכים אפילו להזכיר את סין בשם. שיתוף פעולה בין ארה"ב לאיחוד האירופי ילחיץ את מודל המגננה של סין. עוד לפני ההסכם הזה כבר היו ראיות לכך שסין מניפה דגל לבן.

נכון, סין שיחקה בקשיחות במובן אחד, והטילה במהירות מכסי גומלין על אלו שהטיל ממשל טראמפ, אבל המניות האמריקאיות קרובות לשיא של כל הזמנים, והדולר מתחזק, ואילו שוק המניות הסיני בטריטוריה דובית, עם ירידה של 25% מינואר. היואן הסיני רשם בחודש שעבר (יוני) את החודש הגרוע ביותר בהיסטוריה שלו, והוא בדרך לחזור על "ההישג" הזה ביולי. אג"ח קונצרניות סיניות רשמו חדלות פירעון בקצב שיא בינואר-יוני, ובכל זאת סין חשפה בשבוע שעבר תוכנית תמריצים חדשה שתעודד עוד יותר אשראי קונצרני.

זו כנראה הסיבה לכך שיי גנג, נגיד בנק העם הסיני (הבנק המרכזי), חיקה בצעד לא שגרתי את הנשיא הרברט הובר (נשיא המפולת של 1929 והשפל הכלכלי) כשהוא פרסם החודש הודעה שלפיה "יסודות הכלכלה הסינית איתנים". זו גם הסיבה לכך שסאן גואופנג, נשיא מכון המחקר הפיננסי של הבנק המרכזי, אמר שסין "לא תהפוך את שער החליפין של היואן לכלי של עימותי סחר".

החלשת המטבע של מדינה היא נשק סטנדרטי במלחמות סחר, כזה שסין הואשמה לעיתים תכופות בשימוש בו - בין היתר בציוץ של טראמפ בשבוע שעבר. פיחות כזה יהיה עוד יותר מסוכן בגלל יכולתה של סין לממש אג"ח אוצר אמריקאי בסך 1.4 טריליון דולר שהיא מחזיקה. אבל על ידי הכחשת כוונה לפחת את היואן, סין התפרקה מנשקה מרצונה. זה לא היה אקט של פציפיזם אציל, אלא הכרח. פיחות של היואן היה עלול לגרום לבריחת משקיעים, וזהו איום קיומי על כלכלה מתעוררת. לסין, שמודל הקפיטליזם הממלכתי שלה מעולם לא ייצר מיתון כלכלי, בריחת הון כזו עלולה לחשוף חולשה כלכלית סמויה עד כה.

השבריריות של כלכלת סין יכולה להיראות בשיעור הצמיחה שלה, שהוא איטי יותר למרות העלייה במינוף הפיננסי ובהשקעות היתר בסחורות ובנדל"ן. הסלמה במלחמת הסחר עם ארה"ב עלולה להטות את סין אל הטריטוריה הלא ידועה של מיתון - ואז עלולה בריחת ההון להטיל אותה למפולת פיננסית ולשפל כלכלי. זה ייצור אבטלה בכלכלה שמעולם לא רשמה אבטלה גבוהה מ-4.3%. עם התרחיש הזה בראש, ממשלת סין חייבת לתהות אם יש לה משטרת מהומות גדולה מספיק.

הסיכון לבריחת הון הוא אמיתי. בפעם האחרונה שסין הניחה ליואן להיחלש - ירידה שהחלה בתחילת 2014 והואצה במחצית 2015 על ידי ביטול ההצמדה לדולר לטובת סל מטבעות - הסינים הפסידו כמעט טריליון דולר ביתרות מט"ח שהם עדיין לא החזירו לעצמם. ההיחלשות החדה הנוכחית של היואן מראה שדרגה מסוימת של בריחת הון כבר החלה.

לכן אין פלא שלמרות דיבורים קשוחים של גורמים אחרים, הבנק המרכזי מתפרק מרצונו מנשק הפיחות כדי למנוע בריחת הון נוספת. הבנק גם מציע לפצות חברות סיניות על מכסים על מוצרים שהן מייבאות מארה"ב. הסינים גם תלו שלטי ברכה למשקיעים בינלאומיים, כשהם הכריזו על הקלה חד-צדדית של מגבלות הבעלות הזרה בכמה מגזרים.

סין מתחילה להבין שמלחמת סחר איננה בדיוק מלחמה. היא יותר כמו תחרות שתייה. המשחק גורם פחות נזק ליריב שלך ויותר נזק לעצמך, סיבוב אחרי סיבוב. במלחמות סחר, מדינות מטילות מכס מעיק על עצמן בתקווה שהן יוכלו להכיל את הכאב יותר זמן מאשר היריבה שלהן.

למה לשחק משחק כזה? מפני שאקט של גרימת נזק עצמי מחושב היטב יכול להיות השקעה ביעד ראוי. לדוגמה, מרוץ חימוש של הנשיא רייגן נגד ברית המועצות בשנות ה-90 היה במובן מסוים מס עצמי גבוה. אבל התברר שארה"ב יכלה לשאת בנטל טוב יותר משיכלו הסובייטים.

ארה"ב תנצח במלחמת הסחר עם סין באותה צורה. הצהרות הבנק המרכזי הסיני מראות שהסינים מבינים שהם פגיעים מכדי להמשיך לשתות. השאלה היחידה היא מה הם יהיו מוכנים להציע לטראמפ כדי לגרום לו לקבל "כן" כתשובה. אין פלא שסין הורתה למדיה הממלכתית שלה להפסיק להתקיף את טראמפ. סין להוטה למזער את הכאב כשהנשיא שי ג'ינפינג יצטרך להשיג את העסקה הבלתי נמנעת.

הדימוי של תחרות שתייה אינו הולך כל הדרך. הדבר הנהדר בסחר הדדי הוא שזהו משחק סכום חיובי שבו כל המתמודדים מרוויחים. אם העימות יאלץ את סין להשלים עם עוד משקיעים זרים וסחורות יבוא, לציית לכללי ארגון הסחר העולמי ולכבד קניין רוחני של אחרים, היא אולי תרגיש שהיא הפסידה, אבל למעשה תהיה במצב טוב יותר. עם הפתיחות הכלכלית והפוליטית הזו, סין תוכל ליהנות מעשרות שנים של צמיחה שתחלץ מאות מיליוני תושבים מן הכפרים העניים.