המיתון המתמיד כבר לא יתמיד. אולי

זו הייתה תרועת ניצחון רמה והולמת. לא היה צריך לארוז אותה בעודף של סימני קריאה (אם כי היא נארזה בהם). לא היה צריך להעליב יריבים פוליטיים. המספרים דיברו בעד עצמם, והנשיא טראמפ כמעט פיזז.

התוצר המקומי הגולמי של ארה״ב ברבעון השני של 2018 גדל, בשקלול שנתי, בשיעור של 4.1%. זה נתון יוצא מגדר הרגיל בשביל כלכלה בוגרת, בשנה העשירית של מחזור צמיחה. זו הצמיחה המהירה ביותר של נשיאותו בת 18 החודשים; זו הצמיחה המהירה ביותר בליגת המעצמות התעשייתיות; האירופיות יכולות רק לחלום על שיעור כזה, כמעט כולן מדשדשות בסביבות 2%; בקנדה, שותפת הסחר השנייה בגודלה של ארה״ב, הצמיחה הרבעונית החזויה היא 0.6%.

ממילא הנשיא היה שרוי באופוריה ביום ו׳ בבוקר, כאשר משרד המסחר פרסם את הנתונים. הוא ידע מבעוד מועד, כמובן, והתקשה להמתין, כפי שנשיאים ושרי אוצר בממשלים קודמים נהגו לעשות. יומיים לפני הפרסום, הוא פטפט באוזני אלפים ממעריציו בעצרת בעיר תעשייה קטנה במדינת אילינוי. ״מישהו חזה היום 5.3%. אנ׳לא חושב שזה הולך לקרות. [אבל] אם תהיה 4 בהתחלה, אנחנו נהיה מאושרים. אם תהיה 3, כמו 3.8, או 3.9, או 3.7, זה יהיה בסדר״.

וזה היה בהחלט בסדר. שיעורים כאלה של צמיחה מעמידים את אמריקה בקירבה אל נמרי אסיה (סין, 6.7%; הודו, 7.5%; ישראל נשארת קצת מאחור, מה לעשות). הם מראים שהיא נמצאת בתנופה. בעיני פילוסופים כלכליים של הימין (״שמרנים״, בעגה האמריקאית), הנתונים אלה מפריכים מעיקרו את הגיון נשיאותו של אובמה.

 תמ"ג אמריקאי

המבוי הסתום

לארי סאמרס, שר האוצר השלישי של ביל קלינטון ויועצו הכלכלי הראשון של אובמה, חידש ב-2014 את השימוש בתיאוריה ישנה של ימי השפל הגדול. פיתח אותה כלכלן ידוע של זמנו, אלווין האנסן, והיא נקראה Secular Stagnation.

עניינה היה המבוי הסתום, שאליו נקלעה כלכלת ארה״ב בסוף שנות ה-30. האינפוזיות של המדינה לא הועילו עוד, ומיתון חדש התחיל. האנסן תלה את המיתון ההוא בקולרם של צריכה נמוכה ושל עודף חיסכון. מנועי הצמיחה הפנומנלית של אמריקה לפני מלחמת העולם הראשונה - הגירה מסיבית לצד התפשטות טריטוריאלית - כבו, או נחלשו מאוד, והיא הגיעה אפוא אל עידן ארוך של דשדוש.

הדשדוש הסתיים, כאשר הפצצות היפניות הראשונות צנחו על פרל הרבור, בדצמבר 1941. מלחמת העולם הכניסה את ארה״ב אל ייצור מסחרר, ומכאן ואילך, במשך חצי מאה ויותר, הכלכלה האמריקאית רשמה צמיחה שנתית ממוצעת של 3.4%.

המיתון הגדול של סוף העשור הקודם שם קץ לצמיחה הזו. התמ״ג הצטמק במידה שלא נראתה כמותה זה 75 שנה. ההתאוששות אמנם התחילה זמן קצר אחר כך, והיו בה רבעונים מרשימים, אבל הצמיחה הממוצעת לא עלתה על 2% בשנה. זה היה הזמן שבו פרופ׳ סאמרס חזר אל תיאוריית המיתון המתמיד, ועורר עליו את חמתה של האורתודוקסיה השמרנית.

"אפילו חמישה או שישה״

בשנה האחרונה הואץ קצב הצמיחה בארה״ב, והוא עומד על 3% בשנה ויותר. ביום ו׳ בא הנתון של 4.1%. הוא אגב היה צפוי בהחלט. עוד בתחילת יוני היו הערכות שהתמ״ג יגדל בסביבות 4.5%. הנשיא תובע את מלוא האשראי. מדיניותו היא שהניבה את הזינוק, הוא אומר. הוא חתם על רפורמת המס של הקונגרס, שהקטינה בשליש את מסי החברות, וקראה דרור להשקעות. הוא התחיל לפרק את הפיקוח המחמיר על ענף האנרגיה. הוא התחיל לטפל בגירעונות הסחר של ארה״ב.

אין כיום ויכוח של ממש על הקשר בין רפורמת המס לבין האצת הצמיחה. השאלה היא אם השפעת הרפורמה תאריך מעבר לרבעון או שניים. הנשיא מתנבא זה זמן מה לצמיחה שנתית של ארבעה אחוזים, ״אפילו חמישה או שישה״.

התחזיות האלה מעוררות עליו לעג מצד רוב הכלכלנים, בוודאי אלה המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. הם אומרים, שהצמיחה היא תוצאה של נסיבות חולפות; והיא קשורה בהאצה של הפעילות הכלכלית בכל העולם, אפילו באירופה. היא קשורה גם בתוצאות זמניות של מלחמת הסחר, שטראמפ מנהל בחודשים האחרונים: חברות נחפזו לרכוש מוצרי פלדה ואלומיניום מקומיים, התלויים ביבוא של חומרי גלם, מפני שהם עומדים להתייקר ב-20%.

כך זה נראה בדצמבר 2014

עליצותו המובנת בהחלט של הנשיא קצת מנותקת מן ההקשר ההיסטורי. הרבעון המצוין שדווח ביום ו׳ הוא הטוב ביותר לא זה חצי מאה, או רבע מאה, או אפילו עשור. הוא הטוב ביותר מאז הרבעון השלישי של 2014, אשר דווח בסוף דצמבר של אותה השנה: 5%. אובמה עמד אז בסוף השנה השישית של נשיאותו, והוא זכאי לאשראי.

מבט בעמוד הראשון של "וול סטריט ג׳ורנל" ערב חג המולד 2014 מלמד על עליצות ניכרת כבר אז. הכותרת, לכל רוחב העמוד הראשון, הכריזה, ״כלכלת ארה״ב תופסת תאוצה: אופטימיות מחודשת לנוכח צמיחה של 5%, תוצאה של צריכה גוברת״. עקומה לצד הידיעה הזכירה לקוראי העיתון איזו דרך ארוכה עברה ארה״ב מאז הרבעון האחרון של 2008, ערב השבעתו של אובמה. אז הכלכלה הצטמקה ב-9%, בשקלול שנתי. מדד הדאו ג׳ונס ירד אל מתחת ל-7,000 נקודות.

אבל האופטימיות לא האריכה ימים. הרבעון הבא גדל רק ב-2%, הבא אחריו ב-3.2%, בחצי הראשון של 2016 נרשמו שני רבעונים עם צמיחה של 0.5% ו-0.6%, כמעט מיתון.

יכסו את עצמם, או לא יכסו?

לתוחלת החיים של הצמיחה הנוכחית ייוודעו השפעות, החורגות הרבה מעבר לשורה התחתונה. היא תשפיע על הבחירות המתקרבות לקונגרס, וכמובן על סיכויי בחירתו החוזרת של טראמפ; והיא תשפיע על ההיערכות הרעיונית בשתי המפלגות לטווח ארוך.

הדמוקרטים טענו נגד קיצוצי המס של השנה שעברה, בטענה שהם יגדילו את הגירעון בתקציב ו״לא יכסו את עצמם״. אבל אם התמ״ג יצמח בשיעור גבוה מ-2.6%, הם דווקא יכסו, ואפשר שהגירעון אפילו יקטן. התפתחות כזאת תטלטל את המפלגות הפוליטיות, ותפרוק את הדמוקרטים מחלק חשוב של נשקם. מאורעות דומים בשנות ה-80 הכריחו את הדמוקרטים לנוע מן השמאל אל המרכז, והניבו את נשיאות קלינטון (שהיה מיוזמי ההתמרכזות).

ה"וול סטריט ג׳ורנל", השופר הבולט ביותר של הימין הכלכלי, חגג אתמול (שבת) את נתוני התמ״ג בלגלוג על הנשיא הדמוקרטי הקודם. ״במשך שמונה שנים, ברק אובמה אמר לאמריקאים, כי חוסר שוויון הוא בעיה גדולה יותר מצמיחה כלכלית אטית; הוא אמר, שהקיפאון בשכר הוא אשמת העשירים, ושממשלה באמצעות פיקוח ואשראי מכוון תוכל להניב גאות״. בעיני העיתון זה ״כישלון אינטלקטואלי״.

מן המלים האלה נודפת כמובן אופוריה. יידרשו עוד די הרבה רבעונים כדי להסיק מסקנות כה דרמטיות. אבל לא תהיה לאיש סיבה להצטער אם ״המיתון המתמיד״ יוחזר למזווה בן 80 השנה של פרופ׳ האנסן. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny