אליטות ישראליות נוטשת את הצבא

כמו בכל סבב תיקונים אינסופי ונואש לתיקון העוול הבלתי שוויוני סביב סוגיית גיוס החרדים לצבא, גם הסבב הנוכחי, הטעין מחדש מחול שדים המייצר פולמוס רדוד למדי סביב סוגיה מורכבת זו.

נדמה כי לעד יוותר פער תפיסתי אדיר בין המצדדים במתווה הגיוס החדש-ישן, שאין בו שינוי מהותי של 'כללי המשחק'. מחוץ למחנה החרדי, התומכים במתווה רואים בו פשרה הכרחית המאפשרת להגביר את המומנטום הקיים לגיוס נרחב של צעירים חרדים. לעומתם, רבים רואים במתווה הגיוס כניעה נוספת לפוליטיקאים ועסקנים חרדים שאינם יודעים שובע. 

עם זאת, ישנו גם הסבר חלופי 'לאדישות' והרפיסות היחסית של נציגי הציבור הציוני וארגוני המגזר השלישי למתווה הגיוס הנוכחי. למרות שאתוס צבא העם ממשיך להיות חלק מהותי מזהות הקולקטיב היהודי בישראל, מידת האמון בו מצד אליטות חברתיות וכלכליות נשחק ומתערער קשות.

חלקים מהאליטה החילונית משקיעים הון עתק להגדלת סיכוייהם של בניהם לשרת ביחידות עלית מודיעיניות כגון 8200 הנמצאות בחזית הטכנולוגית של צה"ל ומשמשות כמקפצה מצוינת לענף ההייטק הנחשק. השירות הקרבי ביחידות השדה הפך בקרב צעירים רבים, בעיקר בקרב האליטות החילוניות, לעדיפות משנית אחרי היחידות הטכנולוגיות, ומטרת השירות הופכת ליותר ויותר תועלתנית וכלכלית.

נתוני בצה"ל מעידים על תמורות אלה: בתוך שלוש שנים (2014-2016) זוהתה ירידה מ-33% ל-23% בנכונות לצאת לקצונה קרבית. בהתאם, רק 40% מהלוחמים בצה"ל מאמינים שמי שמשרת בקרבי תורם יותר לצבא ולמדינה לעומת 54% מהלוחמים לפני כשנתיים. לכן לצבא יש כיום הרבה פחות מבחר לקצונה איכותית.

מצב זו נובע מכך שבקרב האליטות, שהיוו בעבר הלא רחוק את עמוד השדרה של המערך הלוחם בצה"ל, התחזק מאוד היחס התועלתני, התכליתי והכלכלי לשירות צבאי. יחס זה מחליש את הלגיטימציה של מודל 'צבא העם' בישראל הנתפס לעיתים קרובות כמודל שאבד עליו הקלח בעידן חומרני ותחרותי.

במקביל לתהליכים אלה, הולך וגדל בשנים האחרונות שיעורם של קצינים מהמגזר הדתי-לאומי בשירות קרבי. תהליך המייצג מגמה מקבילה לחילופי האליטות בפוליטיקה ובשירות הציבורי, לבין המתרחש בצבא. יתכן שזו הסיבה שבעיני חלקים רבים בציבור הישראלי המשרת, שעד לאחרונה ארגוניו החברתיים ונציגיו הפוליטיים הובילו את המאבק לשינוי מתווה גיוס החרדים, התקבלה הצעת החוק החדשה באופן צונן למדי.

נכון לעכשיו, נעדר מהדיון הציבורי הלהט והנחישות שאפיינו בעבר הלא רחוק, את המאבק בסוגיה בוערת זו. האליטה החילונית הניאו-ליברלית איבדה את הלהט, ואילו האליטות החדשות סוכרות את פיהן ואינן רואות את עצמן כעת חלק משמעותי במאבק על דמות צבא העם. גם דחיית הצעת החוק הנוכחי לאחר פגרת הכנסת בקיץ הקרוב, מעידה על חוסר העניין הציבורי היחסי בסוגיה מרכזית זו.

היעדר המעורבות של חלקים גדולים מהאליטות המשרתות, במיוחד של הציונות הדתית, במאבק לשוויון בנטל, היא פגיעה אנושה ביכולת לשמור על הסולידריות והלכידות הישראלית המזוהים עם צבא העם. אליטה אמורה להוביל ולהתוות דרך, אך בעוד שזו החילונית איבדה ממוקדי הכוח שלה ומעמדות ההובלה בצבא "אינה מספקת את הסחורה", האליטה הציונית-דתית מושכת נכון לעכשיו את ידיה מהמאבק הביטחוני והאזרחי.

אם שתי אליטות אלה, לא יובילו עמדה נחרצת ושוויונית יותר לעומת מתווה הגיוס הפשרני המוצע, ולא יתאחדו למאבק פוליטי וציבורי, לא ניתן יהיה לשמור על 'צבא העם' החיוני להמשך קיומה הביטחוני והחברתי של מדינת ישראל.

■ הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ורכז תחום מחקר תעסוקת חרדים באגף אסטרטגיה ותכנון מדיניות של משרד העבודה והרווחה.