רוצים לעבור למתחרים? פייסבוק, גוגל וטוויטר יעזרו לכם

בשבוע שעבר, בזמן שעולם הטכנולוגיה התמקד בדוחות הכספיים הרבעוניים, השיקו פייסבוק, גוגל, מיקרוסופט וטוויטר פרויקט קוד פתוח שנועד להקל על מעבר מאובטח של מידע משתמשים בין פלטפורמות. מאחורי הניסוח הטכני הזה, מטרתו הסופית של Data Transfer Project (או DTP) היא שבעתיד הלא רחוק נוכל להעביר בקלות סרטונים מפייסבוק ליוטיוב, לייצא פלייליסט בין ספוטיפיי לאפל מיוזיק, או לנייד רשימות חברים בין כל רשת חברתית אפשרית לכל רשת אחרת.

בשלב הנוכחי הפרויקט מצומצם יותר. הוא תומך בהעברת תמונות, מיילים, אנשי קשר, יומנים ומשימות בין הפלטפורמות אינסטגרם, טוויטר, מיקרוסופט, גוגל, אפליקציית המשימות Remember the Milk ושירות שיתוף התמונות SmugMug.

הרעיון שמניע את המיזם בסיסי: משתמשים צריכים להיות מסוגלים לשלוט על המידע שלהם ברשת, בין היתר להחזיק ביכולת להזיז אותו ממקום למקום. אם משתמשים יוכלו להזיז מידע, כותבים ה-DTP במסמך הטכני הקצר (White paper), הם יוכלו לנסות שירותים חדשים, לעזוב שירותים קיימים ולגבות מידע בפשטות ובלי עלויות כבדות בדמות זמן וטרחה. זו קפיצה רעיונית לא קטנה מהשליטה שיש לנו היום על המידע, שמתמצה ביכולת להוריד עותק שלו למחשב. גם זה, אגב, אפשרי הודות לכללי ה-GDPR ורגולציה ברוח דומה, ולא מתוך ויסות עצמי של חברות הטכנולוגיה.

של מי המידע הזה בעצם

ה-DTP הוא אבולוציה של פרויקט מ-2017 של גוגל, שהייתה הראשונה לערער על הסטטוס קוו. עד אותו זמן, מבחינת הרבה חברות הקו האדום היה התנסות של הגולשים בשירות מתחרה, או מעבר אליו. הרבה תביעות משפטיות דאגו להקשות על מתחרות להעביר את המידע, תוך התעלמות מכך שמדובר בטובת הגולשים. תארו לכם חסמים דומים במעבר בין בנקים, ספקי אינטרנט או טלפונים.

אבל במערב הפרוע של עמק הסיליקון, זה הגיוני כבר שנים. להוציא את הפרוגרסיביות (או שמרנות, תלוי את מי שואלים) של האיחוד האירופי, חברות הטכנולוגיה מווסתות את עצמן בכל מה שקשור לניוד מידע. זאת אומרת הן מחליטות מי, מתי, איך וכמה מידע ינויד. הוא מנויד בידי החברות במיומנות ויעילות גבוהות, אבל רק תחת הכללים והתנאים שלהן.

פרט לחברות הטכנולוגיה ולמשתמשים, יש עוד מרכיב בשיטה הזאת: מפתחים, מפרסמים ומדעני דאטה למיניהם, שמקבלים מידע פרטי של משתמשים תמורת מחיר הולם. כך הסטנדרט התבסס: נבנה כלים כך שמשתמשים יוכלו לנהל את המידע, אבל הוא לא יהיה שלהם לשלוט בו, אלא שלנו למכור אותו. הסטנדרט הזה כל כך משובש ולא מווסת, שלעיתים החברות מרשות לעצמן לסחור במידע רגיש ומקיף, בלי שהגולשים מבינים שזה קורה על חשבונם. זו ליבת זעם המשתמשים על אירועי קיימברידג' אנליטיקה או קריאת המיילים הפרטיים בג'ימייל. אז מה קרה עכשיו, שארבע הענקיות החליטו לשתף פעולה?

הכל התחיל באינטרס כלכלי משמעותי במיוחד מצד גוגל. שוק שירותי הענן, שהיקפו כיום עומד על עשרות מיליארדי דולרים בשנה. בענקית החיפוש נלחמים בשנים האחרונות להדיח את אמזון מתואר ספקית שירותי הענן הגדולה בעולם, בינתיים ללא הצלחה. גוגל, כמו גוגל, יודעת שהמפתח הוא פשוט לספק מוצר טוב יותר, והדרך לשם עוברת בפיתוח דרך פשוטה ומאובטחת שבה תוכל להעביר לקוחות משירות מתחרה אליה. "אין שיטת פעולה אחת לניידות מידע במחשוב ענן", כותבים ב-DTP, "כל תרחיש ניוד מצריך ניתוח נפרד של המערכת, המידע והגורמים האנושיים, גם בנוגע לשירות הענן ששולח את המידע וגם בנוגע לזה שמקבל אותו".

בהתחשב באינטרס הזה, ברור מדוע מיקרוסופט, שחקנית דומיננטית בשוק הענן, הצטרפה לפרויקט עוד בראשיתו. היא אפילו ציינה זאת בבלוג החברה במפורש עם השקת הפרויקט: "ניידות הכרחית לחדשנות ותחרותיות בענן". הפרויקט נועד לפתח פורמטים להעברת מידע כך שכמה שיותר שירותים יצטרפו אליו, טוב יהיה.

לטוויטר ופייסבוק אין שירותי ענן כמוצר, לכן הן התחבטו יותר משנה אם לשתף פעולה. מבחינתן, לקחת חלק בפרויקט קוד פתוח שיעניק למשתמשים שלהן כלים לשלוט טוב יותר במידע, הוא לא דבר ברור מאליו. כשהן סוף סוף הכריזו על מעורבותן, הן טענו כי מלבד היתרונות עבור גולשיהן, הפרויקט יסייע למשתמשים במדינות מתפתחות, שם בעיית פס רחב דורשת גמישות בין ספקים ויצירת אלטרנטיבות ניוד רבות ככל הניתן.

זה נכון שלשתי הרשתות החברתיות יש אינטרס לחבר לרשת את המנותקים כדי להגדיל את בסיס המשתמשים. אבל קשה להישאר אדישים למועד השקת התוכנית המשותפת: שיאו של משבר אמון בין המשתמשים לבין הרשתות החברתיות. קיימברידג' אנליטיקה, בעיית הפייק ניוז, האשמות בדבר חוסר אחריות בטיפול במידע פרטי, חקירות פדרליות על התנהגות הרשתות, שימועים בסנאט, ומנגד ניסיונות לנקות את הפלטפורמות באמצעות מחיקת בוטים וחשבונות מזויפים. אם הרגולטורים יחליטו לנעוץ שיניים חדות יותר בפייסבוק ובטוויטר, ההשתתפות בפרויקט הזה תיזקף לזכותן.

שינוי לעומת מאבקי העבר

ההיסטוריה מלמדת שלארבע החברות הגדולות שמובילות את הפרויקט הייתה יותר מהזדמנות אחת להוציא לפועל רעיונות דומים, אבל בעקביות כמעט מופתית הן בחרו להכשיל כל מהלך, בכל כלי שנדרש לכך - טכני, כלכלי או משפטי. המקרה המפורסם ביותר, זה שנתן את הטון המשפטי בעשור האחרון, התרחש ב-2008. אז פייסבוק פנתה לבית המשפט לעצור את פעילותה של Power.com, חברה שרצתה ליצור פלטפורמה שתאחד את כל הרשתות החברתיות לאתר אחד, ותקל על ניהול התוכן האישי של המשתמשים. כשהאתר שהקים סטיב ונצ'ני הגיע ל-20 מיליון משתמשים, הוא נתבע בידי פייסבוק, באותה תקופה בית ל-300 מיליון משתמשים שנהנה ממוניטין טוב למדי, על הפרת זכויות קניין רוחני ועבירה על חוקי הספאם.

בכל דרך שלא תסתכלו על תוצאות המשפט והערעורים, פייסבוק ניצחה (גם אם טכנית, לא בכל המישורים): היא הצליחה לבסס בבית המשפט כלל שאין לנו המשתמשים את הזכות להעביר בחופשיות מידע מפלטפורמה אחת לשנייה, גם אם אנחנו כמשתמשים מרשים במפורש לצד שלישי להעביר את המידע הזה עבורנו, כי אנחנו מעוניינים להשתמש בשירות אחר. זה פשוט לא מידע שלנו להעביר. Power.com חוסלה וונצ'ני הכריז על פשיטת רגל.

בשנים לאחר מכן, הענקיות ניסו, כל אחת בתורה, לחצות את הגבול במאבק על הגולשים. מפעם לפעם התפרסמו כותרות בנוסח "גוגל לפייסבוק: אתם לא יכולים לייבא מידע משתמשים", "פייסבוק הפסיקה לספק את רשימת החברים באתרה למתחרים", "אינסטגרם לא מאשרת שיתוף תמונות בטוויטר", "טוויטר חוסמת אפשרות מציאת חברים באינסטגרם", או "פייסבוק: אין לכם זכות לייצא כתובות מיילים". המאבק היה כל כך קטנוני, שבשלב מסוים פייסבוק הציגה את כתובת המייל שלנו כתמונה ולא כטקסט, כדי שאפילו אנחנו, החברים ברשת, נעבור דרך גדושת ייסורים ביצוא מידע.

פעמים הטענה הייתה של קניין רוחני, ולפרקים אפילו טענה של אבטחה - שלא ניתן להגן על מידע בעת ניוד. זו הייתה טענה כל כך בעייתית שאפילו חברות הטכנולוגיה עצמן נלחמו להוכיח שאינה נכונה.

אינטרסים, לא אחריות חברתית

עד לאחרונה עמק הסיליקון התנהל על פי חוקי התחרות הטהורה, חסרת הגבולות: אם היה לך את המוצר הטוב ביותר בשוק, זו הייתה זכותך הטבעית לשלוט בו לגמרי. אבל בשנתיים האחרונות, בלחץ מחוקקים והתקשורת, התחילו חברות הטכנולוגיה לגלות קצת יותר אחריות, למצוא פתרונות שירגיעו את קולות המחאה ולהפוך - גם אם בצעדים קטנים - את הפלטפורמות שלהן למרחבים בטוחים לפרט ולדמוקרטיה.

עכשיו כותבות השותפות כי הן מאמינות שאנשים "משתמשים במוצרים משום שהם מעניקים ערך ופיצ'רים ייחודיים. אם גולש רוצה להחליף מוצר כי הוא חושב שהמוצר החדש טוב יותר, הוא צריך להיות מסוגל לעשות זאת בקלות ככל הניתן. ניידות של מידע מספקת יתרונות אבטחה למשתמשים: כלים פרקטיים שמאפשרים להם לגבות, לאחסן ולנהל בארכיון מידע חשוב ממספר חשבונות שונים; להתאושש ממידע פרוץ ולשחזר מידע משירות לא פעיל".

זו אמנם התחלה טובה, אך היא אינה מושלמת. המערכת שבונים המפתחים נועדה לאפשר העברות חד-פעמיות, ולא פעולה הדדית מתמשכת בין ממשקים רבים. כך שלא מדובר על הטבה למשתמשים שנעשית בכוונה שלמה, אלא משהו כמו חצי מצווה.

בעולם שבו פרטיות היא חשש גובר של משתמשים ורגולטורים, חברות הטכנולוגיה צריכות להראות לציבור שהן קשובות. במצב כזה, ניוד נתונים מוגבל הוא ויתור פשוט יחסית עבורן. כרגע הוא מתרחש בתחומים שממילא התחרות בהם מוגבלת, והוויתור הזה לא באמת מאפשר מעבר חופשי ללא הגבלה, כך שאין סכנה שמשתמשים יזלגו מכל פינה.

בסופו של דבר, עדיין מדובר באוסף של סטנדרטים וכמה כלים, ולא בשינוי מדיניות קיצוני או הבטחה ברורה לפיה נוכל לנייד את כל המידע עלינו - ולא רק את המידע שמועיל לשירותים השונים. רק אם הרגולטור יתערב יידרשו סוף סוף חברות הטכנולוגיה לאחריות חברתית, והמשתמשים יוכלו לזכות סוף סוף לשליטה מלאה על הנתונים שלהם, ולא יזדקקו לטובות של גוגל, פייסבוק ומיקרוסופט.