א."מונטנגרו היא מדינה קטנטנה שיש בה עם חזק ואנשים אגרסיביים", אמר הנשיא טראמפ בראיון לפני שבועיים, ואף רמז שמונטנגרו עלולה להצית מלחמת עולם שלישית. האמת שלקחתי את זה קצת אישי, כי בדיוק הייתי בחופשה במונטנגרו ולא ידעתי לאן להתפנות. במדורי התיירות קראתי שהישראלים מסתערים על מונטנגרו, אבל אני מצהיר שלא הסתערתי על כלום. אני לא נוחת במדינות כחייל-סער. זה נראה לי אגרסיבי, מה גם שבדיוק לפני הנסיעה סיימתי לצפות ב-17 השעות ו-25 הדקות של הסדרה "וייטנאם" ויש לי פלשבקים מהגיהינום: כשעשינו ראפטינג באחד הקניונים, כל הזמן חיפשתי את הוייטקונג.
צודק טראמפ, האנשים במונטנגרו בהחלט חזקים; החיים בבלקן יכולים לעשות לך את זה. מה זה יכולים - לא יכולים אחרת. אבל אגרסיביים? לא במקרה שלי, ונדמה שאחרי שבוע שכחתי דברים על מונטנגרו שטראמפ בחיים לא ילמד, בעיקר שמות של מקומות שמורכבים מסדרה בלתי אפשרית של עיצורים. אני יכול להרגיע את העולם כולו עם מסר של שלום שהבאתי עמי מפודגריצה (עיר הבירה חסרת החן, אבל לא בצורה קיצונית מספיק כדי להפוך את זה למקסים): מונטנגרו לא תהיה זו שתפתח במלחמת העולם השלישית.
במונטנגרו הלכנו ברגל, לבד, בשקט. טיפסנו על הרים וירדנו אותם. שטנו בנהרות וטבלנו באגמים. הטבע היה פלאי, אבל מה ששבה את לבי היה משהו אחר, משהו שנגד את הטבע שלי: הגבלות המהירות בכבישים. במקומות היישוב אתה יורד לעשרים-שלושים קמ"ש ובדרכים המהירות אין מקום אחד שמותר לעבור את השמונים קמ"ש. ויש מלא שוטרים וניידות בדרכים.
אף פעם לא הייתי נהג שודים, פעם אחת סבתא שלי עליה השלום שתהיה בריאה שאלה אותי למה אני נוסע יותר לאט מסבא, אבל זה היה איטי מדי אפילו בשבילי. כדי לנסוע שישים קמ"ש בכביש מהיר אתה צריך לשבת על הברקס ולהילחם בעצמך - הכביש רוצה, המכונית מתחננת והלב זועק: תלחץ על הדוושה, פשוט תגביר את הרמקולים וסחט כבר את הדוושה!
אבל אחרי יום וחצי אתה פתאום מוצא את עצמך במצב מדיטטיבי של נהיגה. הכול קורה לאט, עקיפות שיכולות היו להיות מסוכנות משתרעות על פני דקות ארוכות. אפילו אם תהיה תאונה חלילה, יהיה לך מספיק זמן לצאת משם בהליכה רגועה. אתה לא נלחם בדרך, אתה נותן לה יד. אתה לא מסתער, אתה מסתכל, מקשיב. כשנוסעים לאט, נרגעים, מדברים בשקט, מרפים את השרירים, שרים עם השירים. אני נוהג כל-כך לאט שאני יכול לשמוע את העצים צומחים באמצע היער. תמיד מדברים על הרעש שעושים העצים שנופלים, אבל הם בסך הכול קומץ. במונטנגרו חיבקתי עצים בני 400 שנה.
על סרגל זמן ארוך מספיק, כל העצים נופלים.
ב.השבוע הוא "שבוע ג'רי", שחל כל שנה בשבוע הראשון של אוגוסט ובו אנו מציינים את חייו ומותו של ג'רי גרסיה, גיטריסט ומוזיקאי שנולד בראשון בחודש והלך לעולמו בתשיעי בחודש שנת 1995, מוכר בעיקר בתור מייסד ומנהיג להקת הגרייטפול דד, אבל זה רק ביקום שלנו - ביקומים מקבילים מכירים אותו בזכות דברים אחרים, אני בטוח.
תמיד החשבתי את הרוקנרול לדבר המשמעותי שקרה לי בחיים במישור הרוחני-רעיוני ואולי גם קצת הנפשי. בלי להמעיט בערכם של הגנטיקה, המשפחה ושאר החוויות ואירועי החיים שקרו בדרך, אין דבר שהשפיע עליי כמו הרוקנרול. ומכל השפעות הרוקנרול, אין כמו ההשפעה של ג'רי גרסיה.
במה מדובר? סעיף 9 בחוק הלאום, "הזכות לשימור מורשת", תפס את תשומת ליבי. הסעיף קובע כי "המדינה תפעל לאפשר לכל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו". אם אני מנכה את הדת והלאום, שבהם השליטה שלי מוגבלת יחסית (אין לי דרכון זר או כוונה להמיר את דתי ולכפור בעוד אלוהים), עם מה אני נשאר? מה יש לי? מה בזהות הלא דתית והלא לאומית שלי חשוב לי לשמר?
לא הייתי צריך לחשוב הרבה. התרבות, המורשת, הזהות, ובמידה רבה השפה שבה אני מדבר עם עצמי, שואבים כולם מהמפל השוצף של הרוקנרול, מהכוח של השיר, מהחופש של הריקוד, ממשב הרוח הנוצר מהדף המגברים. אומרים שהרוקנרול מת, אבל הרוקנרול לא יכול למות כי הוא מכיל את המוות של עצמו - כמו שאש לא יכולה להישרף. כל עוד השיר נמשך, יש חיים וכל עוד הלב בוער, אפשר לתקן.
לג'רי גרסיה היו תשע וחצי אצבעות, אבל הוא ניגן עם תשעה וחצי לבבות. עד שהכרתי את גרסיה והדד חייתי את חיי בלופים מוזיקליים. לאמנים שאהבתי היה תמיד קטלוג מכובד וכמובן שירים נהדרים - אבל אחרי כמה שעות של האזנה, ולא רבות מאוד, שמעת את הכול, גם אלבומי אולפן וגם הופעות. עכשיו כל מה שנותר לך זה לשמוע את זה שוב, ואז עוד פעם. למה המעריצים של הביטלס צריכים לשמוע את התקליטים שלהם הפוך, חשבתם על זה פעם? כי כל מה שיש להם זה משהו כמו עשר שעות מוזיקה, זה הכול. כמה שעות של מוזיקה השאיר באך? פחות ממאתיים.
לג'רי גרסיה, שהוא ככל הנראה האמן המוקלט בהיסטוריה, יש יותר מ-15 אלף שעות מוקלטות. זה המון. מאז שהאיש הזה נכנס לי ללב אני מרגיש שעד עכשיו רק טבלתי קצות אצבעות בשלוליות - והנה אני מול אוקיינוס. 15 אלף שעות שמשתרעות על פני קריירה של שלושים שנה: אם תשמעו אותו במשך שעה וחצי ביום זה ייקח לכם שלושים שנה לשמוע את כל מה שהוא עשה, ולא תחזרו על אותו ביצוע פעמיים!
ההיקף הלא ייאמן הזה לא אומר שהמוזיקה תמיד טובה, והיא באמת לא תמיד טובה - על אף שהיא תמיד נהדרת - אבל זה בדיוק העניין וזה בדיוק השינוי שהאיש הביא לחיי עם המוזיקה שלו: מה שיש זה לא תמיד יכול או צריך להיות טוב, אבל זה צריך להיות, וזה צריך להיות חי.
ג.מאז שאני שומע את גרסיה והגרייטפול דד, אני כבר בקושי מסוגל לשמוע מוזיקה מוקלטת, כזו שנעשתה באולפן. זה נשמע לי זיוף, רגע שהוקפא בזמן בתנאים מבוקרים אחרי אלף ניסיונות. שעבר מניפולציות ועריכות והנדסות ומה לא. זה שיר מת. אני לא יכול לשמוע את זה יותר. זה פרחים מפלסטיק.
עברתי לשמוע רק מוזיקה חיה, את גרסיה כמובן, שמביא ללבי נחמה גדולה ושלווה שאין לה קץ שעליה לא אכביר מילים, אבל לא רק אותו. אם יש להקה, אני מחפש לשמוע אותה בהופעה. מתי שלא תמיד הכול מצליח לפי התכנון. מתי שמישהו מתבלבל, מזייף, הולך לאיבוד, אבל מתישהו נאסף על-ידי השיר. ג'רי גרסיה היה אלוף בזה, ובכל פעם שאני מקשיב לו יש תחושה שזה בסדר, מישהו יאסוף גם אותי. בטח השבוע.
המעבר ממוזיקה מוקלטת למוזיקה חיה שינה את מה שאני חושב על, או לפחות מרגיש לגבי, שאר הדברים, כולל עצמי, כולל אפילו חוק הלאום. אני שלם יותר עם החיים שלי, עם העבודה שלי, עם הרגע שאני נמצא בו, עם השיר. שניהם יעברו מן העולם וימותו, זה נכון. אבל זה בדיוק כמו העצים באמצע היער - מספיק חשבנו על העצים שנופלים והרעש שהם עושים, אבל הם רק הקומץ - בואו נדבר על העצים שצומחים באמצע היער.
כי על סרגל זמן ארוך באמת, כל העצים צומחים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.