קיץ של רודנים

הסיסמה "באיחודו יגבר עם" הגיעה כמעט אל כל תרבות ואל כל לשון. השמאל האיטלקי זימר אותה בהמנונו "הדגל האדום", שחובר ב-1908; השמאל הגרמני זימר משהו מעין זה ב"שיר הסולידריות" של ברטולד ברכט, בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20; השמאל הלטינו-אמריקאי אימץ אותה בהמנונו "העם המאוחד לעולם לא יובס", כמעט לפני 50 שנה. השמאל בארה"ב קיבל אותה, מולחנת, מידי הפסנתרן המהולל פרדריק ז'בסקי, לפני 42 שנה.

מוטב להקדים ולהזהיר את הקוראים שהרבה מן המזמרים המאוחדים לא יכלו לאויביהם. לא עברו אפילו 15 שנה מן "הדגל האדום" כאשר הפשיזם עלה באיטליה; אפילו שנתיים לא עברו מזמן חיבורו של "שיר הסולידריות" כאשר היטלר השתלט על גרמניה; ההמנון הלטינו-אמריקאי שימש את הנשיא הסוציאליסטי איינדה בצ'ילה, שהופל בהפיכת דמים בתוך שלוש שנים.

אבל עצם הרעיון, ש"העם המאוחד" יתייצב בחזה חשוף מול טנקים, ויוכל להם, לא הרפה משוחרי דמוקרטיה. אם המהטמה גנדי בהודו הפיל אימפריה, מדוע לא אנחנו. תשובה אחת נתן גנדי עצמו בשלב מוקדם מאוד של פעילותו: אין זה מספיק שתנועת המחאה תהיה לא-אלימה; גם משטר הדיכוי צריך להיות לא-אלים, או לפחות לא-מאוד-אלים. אם המשטר יורה בחזה החשוף, אין ללב סיכוי להאריך ולפעום. זה עניין ביולוגי.

אם האיטי והפיליפינים יכלו...

לפני 42 שנה חלף רטט בעולם הלא-דמוקרטי. בשתי ארצות עניות ומיוסרות, המונים התנערו מכבלי פחדיהם וכניעותם, והפילו שתיים מן הרודנויות מאריכות-הימים ביותר בעולם הלא-קומוניסטי. אם האיטי והפיליפינים יכלו לעריציהם, מדוע זה לא יוכלו גם אחרים?

זה היה רגע רב משמעות. עד אותו הזמן, במשך 40 שנה, מספר הדמוקרטיות בעולם עמד בירידה מתמדת. תחילה הן נעלמו במזרח אירופה, אחר כך הן נעלמו כמעט תכף להיוולדן באפריקה, באמריקה הלטינית הן תמיד היו תלויות על בלימה. בסביבות 1975, המניין המקובל של ארצות הראויות להיחשב לדמוקרטיות עמד בערך על 30 (מספר חברות האו"ם בשנה ההיא היה 145).

למהפכות העממיות בהאיטי ובפיליפינים ב-1986 ניתן האיפיון "כוח העם". הציפייה להתפרצות דמוקרטית אוניברסלית התממשה במהירות מפתיעה, אבל לא בזכות "כוח העם" בתור שכזה, אלא בזכות הרפורמות של גורבצ'וב בברית המועצות. הדיקטטורות הקומוניסטיות במזרח אירופה טואטאו מן הבמה. ברית המועצות עצמה התפרקה לגורמיה, וזמן מה אפילו רוסיה עוררה את הרושם שהיא תהיה דמוקרטיה. נשיאים של ארצות, שנולדו בן-לילה באסיה המרכזית, ניסו להרשים את אורחיהם האמריקאיים בדקלום פסקאות מכתבי תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון. זה היה זמן של אופוריה שלא הייתה דוגמתה אולי מאז 1848.

רוח הקדים דווקא טילטלה

מאורעות מזרח אירופה הכניסו את רודני כל הארצות לפאניקה. נציגי הליגה הערבית השתתפו בוועידה עם הקהילה האירופית (קודמתו של האיחוד) בבריסל, בסוף דצמבר 1989, כאשר באה הידיעה על נפילת צ'אושסקו ברומניה. האירופים קמו על רגליהם והריעו בהתלהבות. הערבים "ישבו על ידיהם" בשתיקה נכלמת.

באפריקה, נשיאים לכל חייהם נכנסו לדיכאון עמוק. אחד מהם הכריז, שאל-דאגה, "הרוח הנושבת מן המזרח (זאת אומרת, מזרח אירופה) לא תטלטל את אגוזי הקוקוס".

היא דווקא טלטלה. ארצות שחדלו להיות רב מפלגתיות אי-שם ברבע המאה הקודמת מיהרו להתיר מפלגות אופוזיציה. בקומץ מהן, האופוזיציה אפילו הורשתה לנצח בבחירות. "הורשתה", במובן הזה שמפלגות השלטון הנצחיות היו המומות ומבוהלות מכדי לזייף את התוצאות. הכישרון הזה יחזור לחלקן בשנים הבאות.

גם אמריקה הלטינית עברה תהליך של דמוקרטיזציה, אם כי מבקריה מן השמאל חשבו אותה לכלי בשירות ה"ניאו ליברליזם", זאת אומרת תורה כלכלית קפיטליסטית מבית המדרש של ארה"ב, שהיטיבה עם העשירים, והגדילה את פערי ההכנסה.

מיקח הטעות של אורטגה

עריצים למדו במרוצת השנים שלא לסמוך על הבוחרים, אפילו כאשר המשטרה החשאית מפטרלת בין הקלפיות. אבל מפעם לפעם הם מפספסים.

ב-1990, רודן מרקסיסטי אחד במרכז אמריקה החליט להתחכם למבקריו, והרשה בחירות, שהוא היה סמוך ובטוח כי ינצח בהן. דניאל אורטגה של ניקרגואה עשה טעות איומה. הבוחרים ארבו לו בקלפי, והנחילו לו תבוסה ניצחת. חלפו כארבעה חודשים עד שפינה את השלטון, לאחר שרשם את כל נכסי הממשלה על שמו ועל שם אשתו. הוא חרק שיניים ב-18 השנה הבאות, ונשבע שלא לחזור על הטעות, אם יצליח אי פעם לחזור אל השלטון.

רוברט מוגאבה, שבסוף שלטונו היה זקן רודני העולם, הפסיד לפחות פעמיים בבחירות בזימבבואה. בפעם הראשונה, ב-2000, הוא כנראה היה מוכן לפנות את מקומו, אבל הגנרלים הזכירו לו שהשלטון שייך גם להם. ב-2008 הוא הפסיד בסיבוב הראשון, אבל במידה שחייבה סיבוב שני. בין הראשון לשני הוא שיסה את כוחות הביטחון שלו באופוזיציה עד שמועמדה לנשיאות החליט לוותר על הסיכוי לנצח תמורת הסיכוי לחיות.

יעברו עוד תשע שנים לפני שהרודן הזקן יימאס על הגנרלים. בנובמבר 2017 הודח מוגאבה, ותחתיו הומלך סגנו לשעבר, אמרסון מנאנגאגווה. זה האחרון אמנם היה אחד המוציאים והמביאים של מדינת המשטרה, אבל מיהר להישבע אמונים לדמוקרטיה. הוא הבטיח בחירות חופשיות בהחלט, והזמין את העולם כולו לשלוח משקיפים. הוא שכח להרים טלפון לדניאל אורטגה.

הבחירות בזימבבואה היו שלשום (ב'). בזמן כתיבת הרשימה הזו, 8 בבוקר שעון ישראל, 36 שעות לאחר סגירת הקלפיות, התוצאות מתפרסמות טיפין טיפין. אלה של הבחירות לנשיאות אינן מתפרסמות כלל. האופוזיציה מאשימה את ועדת הבחירות המרכזית במזימת זיוף. בדרך כלל, עיכוב בפרסום הוא אמנם רמז מבשר רעות.

ההמונים נושכים שפתיים

מפלגות שלטון, במיוחד כאלה שהחזיקו בו מאז העצמאות, אינן אוהבות להפסיד בבחירות. רודן קמבודיה, הון סן, המחזיק בשלטון זה 33 שנה, ערך השבוע בחירות לאחר שהקדים להוציא את האופוזיציה העיקרית אל מחוץ לחוק, להשליך את מנהיגה אל הכלא, ולהבריח את האחרים לחו"ל או למחתרת. ראו זה פלא, הוא נחל ניצחון מוחץ.

דניאל אורטגה מניקרגואה דווקא חזר לשלטון 18 שנה לאחר שהפסיד אותו. מאז הוא עמד לבחירה חוזרת פעמיים, וניצח בהפרשים עצומים. ההמונים נשכו את שפתיהם, עד שהר הגעש התפרץ בתחילת הקיץ. רחובות הערים היו לשדות קרב. השלטונות הרגו מאות מפגינים, וירו אפילו אל תוך כנסייה. מנוי וגמור עם דניאל ועם אשתו לנהל את קרב השיור שלהם עד הסוף המר.

האופוריה של סוף שנות ה-80 נמחתה זה כבר. דמוקרטיות ליברליות יצאו מן האופנה. איש אינו מדקלם עוד את ג'פרסון, אפילו לא נשיא ארה"ב. המודל הסיני, הרוסי, הטורקי מדברים אל לבם של שליטים בעולם המתפתח יותר מאשר הדמוקרטיות של מערב אירופה.

קיץ של רודנים ממתין לרוח צפונית. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny