אם אלדד קובלנץ צריך להתפטר, זה לא בגלל הרשימות שנחשפו

היה מפתיע לראות את עוצמת הזעזוע ואת התגובות החריפות שעוררה רשימת חוות-הדעת שניתנו לעובדי רשות השידור לקראת קליטתם בתאגיד השידור, שנחשפה במוסף "הארץ" בסוף השבוע האחרון. הרי פרטים על היחס המשפיל לו זכו עובדי רשות השידור בעת ראיונות הקליטה שעברו בתאגיד ערב הקמתו פורסמו בהרחבה בעיתונות לפני כשנתיים. אז היה מדובר בפגיעה ישירה שחוו העובדים, באופן אישי ובלתי אמצעי, לא דרך אוסף של ציונים והערכות שנעשו מאחורי גבם, והם כלל לא היו מודעים להם עד לפרסום הנוכחי.

יתרה מכך, זה אולי לא פופולרי לומר זאת, אך חלק גדול מההערות שמופיעות באותו מסמך הן מתבקשות ולגיטימיות בכל תהליך של קליטת עובדים לערוץ טלוויזיה חדש. הרי כל אדם שמייסד ערוץ היה רוצה לדעת, לפני שהוא קולט לתוכו עובדים, האם מדובר בטאלנטים נוצצים או במגישים אפורים, האם יש להם להט ודרייב עיתונאי או שהם שבעים ועצלים, והאם הם עוברים מסך.

ייתכן כמובן שהאבחנות הספציפיות שהודבקו לכל אחד מהנזכרים בכתבה, או לחלקם, הן פשוט מוטעות וגורמות להם עוול באופן אישי - וצריך גם לציין שחלק קטן מההערות אכן אינו לגיטימי - אבל כל עוד מדובר בהתרשמות סובייקטיבית שאינה מושפעת משיקולים זרים (ובכתבה אין כל ראיה שסותרת זאת), לא ברור במה זה שונה מכל הליך קבלה אחר לעבודה.

אז מה קרה? מדוע לפני כשנתיים כשעובדי רשות השידור סיפרו בגוף ראשון על חוויותיהם האישיות הקשות ועל העוול שגורם להם בהליך הקמת התאגיד, הטענות הללו התקבלו במשיכת כתף או לכל היותר בהשתתפות קלה בצער, ואילו כעת שורה של גורמים - ארגון העיתונאים, עיתונאים בולטים מלב "הבראנז'ה התל-אביבית" וגורמי אופוזיציה כמו אלדד יניב - דורשים את ראשו של מנכ"ל התאגיד, אלדד קובלנץ? התשובה לכך ברורה, וכמו הרבה מאוד נושאים בשיח הציבורי של השנים האחרונות ניתן לסכם אותה בשתי מילים: בנימין נתניהו.

האווירה כעת ממחישה היטב את מה שהיה ברור כבר בזמן אמת: הנכס הגדול ביותר שהחזיקו קובלנץ וגיל עומר בשנה שבה נאבקו על הקמת התאגיד היה הקרב המוטרף וחסר הפשר שניהל נגדם ראש הממשלה שממשלתו הקימה את התאגיד. מול המסע ההזוי - המביך לפרקים ומפחיד לפרקים - של נתניהו, לא הייתה ברירה אלא לצופף שורות ולהגן על אלה שהוא ניסה משום מה להרחיק מהתאגיד.

אבל כעת העולם התהפך. נתניהו, שהגה את רעיון הפיצול שנועד להוציא מידי קובלנץ את השליטה בחטיבת החדשות, הוביל חוק שביטל את הפיצול, ועיתונאים שיצאו לרחובות להפגין למען קובלנץ קוראים להדיח אותו. כעת אפשר לשאול מה שווים קובלנץ ועומר אם הם כבר לא בגדר קוץ בישבנו של נתניהו?

וכשבוחנים מה שווים קובלנץ ועומר, כלומר איך נראה השידור הציבורי החדש שקם תחתם ופועל כבר למעלה משנה, מתחילות לעלות השאלות הקשות. אלה שקיבלו פחות ביטוי באותה כתבה. כך, למשל, כבר כמעט חצי שנה שאין בתאגיד סמנכ"ל טלוויזיה, למרות שמועד סיום המכרז לתפקיד חלף מזמן. האם זה קשור לכך שאחד המתמודדים, איש הטלוויזיה הוותיק והמנוסה יונה ויזנטל, עלול לאיים בהמשך על מעמדו של קובלנץ? השאלה הזאת מצטרפת לשורה של הליכים מכרזיים אחרים שהתחושה שעולה מהם היא שהמכרז הוא לא אמצעי כדי לקלוט לשידור הציבורי את המועמד המתאים ביותר, אלא יותר מכשול שצריך להנדס כך שבסופו של דבר ייבחר בו המועמד שבו חפץ המנכ"ל מראש.

וזו כמובן רק דוגמה אחת להתנהלות הבעייתית של גוף שהוא לא רק ציבורי, אלא בא לעולם כדי לקבוע סטנדרטים חדשים לאחר הימים האפלים של רשות השידור, וזה עוד לפני שנגענו בנושאים בעייתיים אחרים כמו מה שמתרחש סביב המעבר לירושלים והיחס הלא הולם שבו נתקלים עובדים בפועל של התאגיד, לא מועמדים שבסופו של דבר לא נקלטו בו.

הסוגיות הללו הן אלה שעל בסיסן צריך להיבחן קובלנץ - כרגע מנכ"ל זמני עד מאי 2019 - ולא אוסף של אנקדוטות סנסציוניות שערכן הסגולי שואף לאפס.