עובדת סיעודית או בת זוג?

בתי המשפט בישראל דנים מדי שנה בפניות של עובדים זרים, המבקשים להכיר בהם כידועים בציבור של אזרחים ישראלים. מאחורי תביעות אלה יכולים לעמוד 3 אינטרסים אפשריים: להסדיר את מעמד העובד הזר כתושב קבע או אזרח ישראלי; לרשת את בן הזוג או לקבל מזונות מעיזבונו אם הלך לעולמו; או לזכות בחלק מהרכוש והזכויות שנצברו של שמו.

אם בן הזוג הנטען אינו משתף פעולה, מכחיש את הקשר הזוגי וטוען כי התובעת שימשה עבורו כעובדת סיעודית בלבד, נטל ההוכחה המוטל על העובדת הזרה העותרת לשיתוף בזכויות הוא גבוה מאד. עליה להוכיח לא רק את קיומה של מערכת יחסים רומנטית, אלא כי מדובר במערכת יחסים ברמת מחויבות גבוהה הדומה לנישואים; וגם משצלחה מכשול זה, עדיין נדרש ממנה להוכיח כי בן זוגה התכוון לשתפה ברכושו הספציפי ולהקנות לה זכויות.

מדובר כאמור במסע משפטי לא פשוט, והוא בוודאי אינו משתלם כאשר הנתבע הפוטנציאלי לא צבר ממון רב בזמן החיים המשותפים. כזה הוא לדוגמה משה, אזרח ישראלי נכה קטוע רגל המתגורר במחסן קטן הצמוד לבית הוריו, ואף על-פי כן מצא עצמו להפתעתו נתבע על-ידי מונה, עובדת זרה מנאפל, עמה היה מצוי בקשר.

ככל הנראה מונה חישבה ומצאה כי המסלול ההפוך משתלם יותר, כלומר במקרה של חוסר אמידות כלכלית של בן הזוג, מוטב לה להיחשב כעובדת סיעודית מאשר כבת זוג. לפיכך היא הגישה תביעה כנגד משה בסך של כ-230,000 שקל, המגיעים לה לטענתה עבור שכר עבודה, פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, הפרשות לפנסיה ושעות נוספות, שהוא לא שילם לה לאורך 3.5 שנים, במהלכם שימשה עבורו כעובדת סיעודית.

משה הכחיש את טענותיה של מונה וטען כי הוא עצמאי לחלוטין וכלל אינו זקוק למטפלת סיעודית. לגרסתו, היחסים ביניהם היו של בני זוג, כאשר מונה התגוררה מרצונה ומבחירתה בביתו ועבדה לפרנסתה במשק-בית במקומות עבודה שונים. לגרסתו, היא הגישה את התביעה לאחר שהקשר האינטימי שהיה ביניהם הגיע לקיצו, מאחר שהוא סירב לסייע לה לקבל אשרה עבור בנה.

בית הדין נדרש במקרה זה לבחון את התביעה בהיפוך תפקידים: במקום להוכיח קיומו של קשר זוגי עם הנתבע, התובעת ניסתה הפעם להוכיח שהיא לא קיימה עם הנתבע קשר רומנטי זוגי, אלא יחסי עובד-מעביד. עם זאת, נטל ההוכחה נותר על התובעת, ובמקרה זה, לאחר שבית הדין בחן את הראיות, הוא הגיע למסקנה כי מונה לא הרימה את הנטל.

מונה לא הביאה ראיות חיצוניות כגון מסמכים התומכים בגרסתה ואף לא עדים מטעמה, בעוד שמשה זימן עדים שאישרו את קיומה של מערכת יחסים רומנטית אינטימית בין משה למונה. כמו כן, בית הדין מצא סתירות בעדותה של מונה עצמה ביחס לתאריכים בהם טענה כי שימשה כעובדת סעודית עבור משה, ביחס למספר מקומות העבודה בהם עבדה במשק-בית וביחס לשאלה מדוע המשיכה לעבוד אצל משה במשך 3.5 שנים לטענתה, אם לא קיבלה שקל עבור עבודתה.

בשורה התחתונה, התביעה נדחתה, ומשה לא חויב לשלם למונה 200 אלף שקל, אך מנגד הוא גם לא זכה לפיצוי בגין עוגמת-הנפש העצומה הכרוכה בהתגוננות מפני הליך-הסרק המשפטי. עורכי הדין לדיני משפחה נוהגים לייעץ לכל אדם המנהל מערכת יחסים רצינית ומחייבת, בפרט כזו המערבת מגורים משותפים, לחתום על הסכם ממון עם בן זוגו. כעת מתברר כי במקרים מסוימים כדאי לכלול בהסכם זה גם הבהרה כי לא מתקיימים בין הצדדים יחסי עובד-מעביד.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il