הפוטנציאל הלא ממומש של הדיור המוגן לגיל השלישי

בעשורים הקרובים צפויה עלייה דרמטית במספר הזקנים ובשיעורם באוכלוסיה. לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת 2,035 יעמוד חלקם באוכלוסיה של בני 65 ומעלה על 14.6%.

רוב הזקנים בישראל, ממש כמו במקומות אחרים בעולם, חיים בבתי מגורים רגילים ביישובים עירוניים, ורק כ-5 אחוזים מתגוררים במוסדות לטיפול ממושך (בתי אבות, מוסדות סיעודיים ומסגרות של דיון מוגן, או "כפרי גמלאים"). מצד שני, אם מתבססים על המגמה הרווחת בשוק האמריקאי, הרי שיש להניח שהביקוש למסגרות מגורים שמציעות הגנה וביטחון לעת זקנה אך יגדל.

תנאי הקבלה הבסיסיים לבתי הדיור המוגן הם עצמאות וממון המאפשר תשלום פיקדון, ותשלום שכר דירה בכל חודש למשך שארית החיים. מדובר במסגרות של גופים פרטיים המתנהלות כגוף כלכלי לכל דבר. עלות המגורים במוסדות הדיור המוגן הפרטיים גבוהה למדי - סכומי הפיקדון יכולים להגיע ליותר מ-2 מיליון שקל לדירת 3 חדרים, בתוספת דמי ניהול חודשיים בסיסיים שמגיעים ל-10,000 שקל.

 שיעור האזרחים הוותיקים באוכלוסיה (בני 65 ומעלה)

"דיור מוגן לא באג'נדה של אף אחד"

פרופ' אסתר יקוביץ ז"ל היתה מרצה ללימודי גרונטולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, ועורכת הספר "סוגיות בניהול מוסדות זקנים" שיצא לפני כשנתיים ביוזמת ארגון הג'וינט. 

עם צאת הספר אמרה לי: "כאשר מדברים על תוכניות להוזלת הדירות, פספסו בגדול את פלח השוק הזה, שהולך וגדל יותר מכל קבוצת אוכלוסיה אחרת. אם היו בונים דיור מוגן לשכבת הביניים, זה היה טוב גם להם וגם היו משחררים לשוק הדיור דירות שגדולות מדי עבורם, אבל זה לא נמצא באג'נדה של אף אחד".

עוד אמרה, כי הצמיחה המהירה בשיעורם של הזקנים באוכלוסיה ומצד שני, היעדר הפניות של המשפחות, תביא לעלייה בביקוש לטיפול מוסדי ממושך.

למרבה הצער, למעמד הביניים אין עדיין פתרון מבחינת הדיור המוגן. בתי הדיור המוגן הפרטיים עולים ממון רב ומגיעים אליהם אנשים אמידים, ואילו בתי דיור מוגן שבונה משרד השיכון מיועדים לאנשים שאין דירה בבעלותם ומתוכננים בסטנדרט מינימלי.

דיור מוגן שונה במהותו מפרויקטים אחרים של נדל"ן כי מדובר בקומפלקסים סגורים והדיירים תלויים בסיוע חיצוני קבוע. בשונה ממתחמי דיור מנוהלים אחרים הרי שבמקרה הזה המבנה חייב להתמודד עם שינויים הכרוכים בתחלופה הרבה יחסית של הדיירים ובצורך להיות אטרקטיבי. מבחינת היזמים מדובר בשילוב של הקמה, תפעול וניהול מקצועי, שיווק ושיווק חוזר של הפרויקט, מתוך מחויבות לטווח ארוך.

קבינט הדיור בראשות שר האוצר משה כחלון אישר לפני כמה שבועות את המלצות הצוות הבין משרדי לקידום פתרונות דיור מוגן לאזרחים ותיקים. במסגרת המלצות הצוות נקבע כי החברה הממשלתית "דירה להשכיר" (הזרוע הביצועית של קבינט הדיור) תתכנן ותציג מודל כלכלי, וכן תוציא מכרז לדוגמא של פרויקט דיור מוגן עד סוף שנת 2018.

"דיור מוגן בשכונה דווקא תורם"

"מסיבה לא ברורה אנשים מתנגדים לדיור מוגן בקרבתם. הם שוכחים שמדובר באבא ואמא, או בסבא וסבתא", אומרת האדריכלית דנית שנהב, שתכננה בין היתר את בית הדיור המוגן "אחוזת צהלה". "יש להם מחשבה שזה דבר שמפריע. אנחנו למדנו שעצם קיומה של מסגרת דיור מוגן בשכונה דווקא תורם: הדיירים שקטים, התחבורה דלילה והעירוב הבין-דורי של אנשים בגיל השלישי עם צעירים וילדים הוא מבורך".

 האדריכלית דנית שנהב/ צילום: גיא גלעד

לדברי שנהב, האדריכלות של מבני הדיור המוגן צריכה להביא בחשבון את העובדה שמי שעובר אליהם מחפש איכות תכנונית שתתאים לצרכים בגיל שבו המצב התפקודי הולך ומתדרדר, ומצד שני לסייע במניעת תחושת בדידות. ההתאמה מתחילה בהתאמת הפתחים, סוג הריהוט ועיצובו וכמות ואיכות האור הטבעי וממשיכה להתאמת הטופוגרפיה והמרחבים הציבוריים להליכה עם מקל או לתנועה בכיסא גלגלים.

באשר לעיצוב הפנים, בעיניה הוא צריך לשדר איפוק: "מבני דיור מוגן שהם נוצצים ופלצניים נותנים תחושה של ניכור. אנחנו מנסים ליצור עיצוב קלאסי, כזה שמאפשר לרדת בנעלי ספורט".

מעצב הפנים גדי הלפרין מחדד את הצורך לייצר במתחמי הדיור המוגן סביבה שתעודד ביקור ואירוח. הוא חזר לאחרונה מפרויקט The Villages בפלורידה מלא התפעלות ממה שראה. מדובר בקומפלקס מגורים עצום למה שהוא מכנה "בני הגיל השלישי" (בארה"ב, מגיל 55), שבו מתגוררים כ-115,000 איש: "זו מערכת של שכונות, או כפרים, שבהם עד 100 יחידות דיור, שאפשר ללכת ביניהם ברגל, או להתנייד באמצעות מכוניות גולף. לכל כפר כזה יש מרכז שבו מתקיימים מפגשים חברתיים. אנשים שבאים לכאן לא רוצים להיות לבד. הם רוצים להרחיב את המעגלים החברתיים שלהם. הבתים גדולים ומתאימים לאירוח. אתה רואה שם המון קרובי משפחה. אני רוצה ליישם את עניין פיתוח המרחב הציבורי המזמין גם פה בארץ".

אחוזת צהלה, צפון תל אביב: סגור, אבל משתלב בשכונה

אחוזת צהלה ממוקמת ברחוב סשה ארגוב, על הגבול שבין השכונות המשתלה וצהלה בתל אביב ויש בה כ-200 יח"ד. המבנה עוצב בידי משרד האדריכלים כנען שנהב כאחד מבתי המגורים הרגילים בשכונת המשתלה כי אלה היו הנחיות תוכנית בניין העיר (תב"ע), אבל גם כי הנחת היסוד של היזמים הייתה שמבחינה פסיכולוגית, דיור מוגן הנראה כאחד מהמבנים בשכונה יקל על המעבר של הקשישים אליו: גובה חזית המבנה היא חמש קומות, הוא מחופה בלוחות אבן גיר שטוחים ומסודרים בכיוון אופקי, הפתחים בגודל קבוע, וגושי מרפסות מעטרים את החזית.

בשונה מבתי המגורים האחרים בשכונה המבנה מתוכנן כבלוק סגור שבמרכזו שתי חצרות ובהן פינות ישיבה וערוגות נוי.

דנית שנהב, אדריכלית המבנה, מספרת שלקח הרבה מאד זמן עד שהמבנה אושר לבנייה מאחר שהשכנים התנגדו להקמתו.

כיום המצב טוב יותר, וחגית פינטו, מנהלת "אחוזת צהלה" מדברת על "לשבור את החומות" ומספרת על שיתוף פעולה של דיירי הבית עם ילדי בית הספר של שכונת המשתלה. כך למשל, נערכו טקסי יום השואה ויום הזיכרון ביחד וילדי כיתה ב' עורכים את טקס קבלת תורה עם הזקנים בסלון המשותף.

עיצוב הפנים של המבנה נעשה ע"י פינצ'וק אדריכלים וקשה לאפיין את הסגנון שלו בצורה מובהקת. המרחבים הציבוריים נראים כמו בית מלון מטופח, עם הרבה שטיחים ופינות ישיבה בסגנון אירופאי "קלאסי", ישן, ובמרחב הציבורי הרבה מאוד אובייקטים ותמונות שהדיירים יצרו. הדירות עצמן בגודל של מינימום 50 מ"ר, פונות לחצרות או לחזית הרחוב ומרוהטות ע"י הדיירים. בוויטרינה קטנה ליד דלת הכניסה כל דייר יכול להציג מאוספיו. כך למשל אלמנתו של טייס קרב מציגה לראווה דגמי מטוסים ואחרים מיניאטורות מפורצלן.

פרוטיאה בשורש: כפר נופש על הר

פרויקט המגורים בשורש נבנה במקום שבו היה פעם בית ההארחה שורש והוא מתפרס על שטח של 32 דונם וממוקם על ראש ההר, מעל בתי המושב השיתופי ומשקיף על הנוף המרהיב של שמורת הטבע הרי יהודה.

דנית שנהב, אדריכלית המבנה, מספרת שהחברה להגנת הטבע התנגדה להקמת המבנה כי חששה מהשינוי שהוא ייצר בקו הרקיע של המושב והאופן שבו הוא ייראה מכביש מס' 1 ומהישובים הסמוכים. אחרי משא ומתן שארך ארבע שנים נאלצו היזם והאדריכלית להוריד את גובה הבנייה, וקיבלו היתר לבנות יותר מבנים.

18 המבנים ממוקמים באזור מישורי ומגונן, מעל גג החניון התת קרקעי. המבנים אחידים במראם וכולם בגובה 4 קומות, מחופים באבן גיר "ירושלמית" נסורה ויש להם גג רעפים. במקום יש 305 יח"ד, כ-15 יח"ד בכל בניין, במגוון גדלים ולפי טיפוסי עיצוב שונים. כהחלטה אסטרטגית של היזמים שביקשו ל"יירק" את הפרויקט אין תנועת רכב בין המבנים וכל המעברים מרוצפים באבן שמאחדת את חזיתות המבנים עם המרחב הציבורי. מתחת למבנה חניון תת קרקעי ענק, המשתרע על שטח של 9,000 מ"ר.

 פרוטיאה בשורש./ צילום: אסף פינצ'וק

המקום נראה אמנם מנותק ומבודד אך תכנון הפרויקט מודע היטב לצרכי הניידות של הדיירים. כך למשל, הבניין המרכזי הכולל לובי, חדרי חוגים, קפיטריה, בריכת שחייה, ספא, אולם אירועים, מרפאה, בית כנסת וכו' ממוקם במרכז הפרויקט כדי להקטין את מרחקי ההליכה מיחידות הדיור אליו. כמו כן, ניתן להגיע מכל מקום ומקום באמצעות מסדרונות תת קרקעיים המאפשרים הגנה מפני שלג ורוחות בחורף וחום בקיץ. למקום יש שירותי שאטלים הנוסעים למודיעין, בית שמש וירושלים בשעות קבועות של היום ויש גם תחבורה ציבורית.

עיצוב הפנים כאן נעשה אף הוא בידי האדריכלית של המבנה כך שיש הלימה ברורה בין הפנים והחוץ. סגנון עיצוב החללים הציבוריים מודרני אך שמרני ומאופק למדי. הבחירה בחיפוי אבן גיר מקומית וצילומים מוגדלים של נופי ופרחי הארץ התלויים על הקירות מהווים בעיניה של האדריכלית חיבור ל"ישראליות".

מגדלי הים התיכון בגני תקווה: קומפלקס הרמטי בקצה היישוב

מתחם מגדלי הים התיכון בגני תקווה ממוקם בשכונת מגדלים שנבנית בימים אלה, בקצה הצפון מזרחי של הישוב, באזור שהיה עד לא מזמן חקלאי, לא רחוק מכביש 471. המבנה, שתוכנן ע"י האדריכל דב קורן, מגיע לגובה של 10 קומות ומתוכנן סביב חצר גדולה שנפתחת לכיוון מזרח, לעבר נוף גגות אדומים ושדות.

למנכ"ל רשת מגדלי הים התיכון, דורון ארנון, חשוב להבהיר שהבחירה של אנשים במוסד מסוים של דיור מוגן קשורה להרגלים שלהם: "אנשים שבאים הנה גרו ברובם באזור. מן הסתם הם מקרית אונו ופתח תקווה. זה מאוד שונה מארה"ב, שם אדם יכול לגור בלוס אנג'לס ועובר לדיור מוגן במיאמי כי יש שמש וים. הפרויקט פונה לקהל שגר בסמיכות ורוצה להמשיך באותו סגנון חיים".

 מגדלי הים התיכון בגני תקוה / צילום: גיא נרדי

ארנון מספר שהמבנים מעוצבים בהתאם לקהל היעד: "כשאנחנו מעצבים בית, אנו פונים לאנשים שיש להם את היכולת להגיע הנה. אלה לא אנשים עשירים בהכרח, אלא כאלה שיש להם נכס שמאפשר להם להגיע. אלה אנשי א"י, אנשים שבנו את המדינה. אם תעשו להם משהו מנוכר מדי, הם לא ירגישו בנוח".

מעצב הפנים הוא גדי הלפרין, שתכנן לאורך השנים בתי קפה, מסעדות, מועדונים ובתי מלון רבים. הלפרין מספר שהזיקה שלו לתחום קשורה לכך שהוריו עברו לגור בדיור מוגן לעת זיקנה, כך שיצא לו להתוודע באופן אישי לתחום: "החוויות של הורי, וגם שלי כבן משפחה, עזרו לי מאוד להרגיש את הצורך באינטימיות, תרבות עיצובית והקפדה על קנה מידה אנושי. אדריכלים נוהגים להעצים את האגו של המבנה. לי היה חשוב שהמבנה יתאים לאדם. יש חשיבות בעיני לכך שאנשים, שעזבו את הבית שלהם לא ירגישו לבד, שהמבנה הגדול הוא לא מנוכר, הוא לא מבודד, שלא יקטין אותם.

"מדובר באנשים שכמעט לא יוצאים מהמבנה. זה כל עולמם של הדיירים. המטרה היא לייצר סוג של טיול בכל מרחב המבנה. המטרה היא שבמבנה יהיו מקומות, שטחים עם אופי שונה, אבל שתהיה שפה עיצובית אחת שתיתן תחושה של בית".