העולם היה שליו ודשן. חוץ מאיראן, רוסיה וצפון קוריאה שאיימו על השלווה ממניעים אידיאולוגיים-דתיים ומתוך התנגדות טבעית ל"שלום האמריקאי", חומות הסחר נפלו, הזדמנויות כלכליות פרחו, והשקעות נכנסו ויצאו בהרבה פחות הגבלות. על הכול הייתה מקובלת הפרדיגמה של ארגון הסחר העולמי, זה שסין יצאה מכליה להתקבל אליו בתחילת המילניום הנוכחי: סחר חופשי טוב לכולם, ליברליזציה בסחר תעשייתי וחקלאי, בסחורות ושירותים, ככל העולה על הדעת ("סבב דוחה", "סבב אורוגוואי", NAFTA, TPP), הם הערובה לצמיחה עולמית.

ואז הגיע דונלד טראמפ, יזם הנדל"ן לשעבר עם רצון הברזל ותפיסת העולם האחרת לחלוטין. לא, שיתוף פעולה וסחר חופשי אינם הערובה לצמיחה אמריקאית, אלא להיפך. זהו משחק סכום אפס, שבו אמריקה צריכה להיות המנצחת. כל האחרות, בעלות ברית או סתם מדינות ענק ומדינות קטנות, הן יריבות בכוח או בפועל. הנשק נגדן בעולם כה אכזרי הוא עיצומים מסחריים וכלכליים. כוחה של ארה"ב יבטיח שמלחמות הסחר לא יהיו ממושכות מדי עד שהצד השני - למעשה שאר העולם, כאמור - ייפתח לחלוטין ליבוא ולהשקעות אמריקאיים, או סתם יתנהג יפה. כי זה העניין עם טראמפ, הוא משתמש בנשק הסנקציות כלפי כל מה שזז וכדי להשיג כל מטרה. עיוותי סחר, כמו עם סין והאיחוד האירופי? סנקציות כלכליות. מתיחויות פוליטיות, כמו עם איראן וטורקיה? סנקציות כלכליות.

האם אי פעם בעבר נעשה שימוש כה נרחב ומקיף בעיצומים דרך מכסים והסכמי סחר? לא מאז השפל הגדול בשנות ה-30 של המאה שעברה, שכמעט חיסל את העולם המתורבת (בין היתר דרך מלחמת העולם השנייה). הנשיא האחרון שהטיל מכס חד צדדי של 10% על כל העולם (כלומר על כל היבוא) היה ריצ'רד ניקסון ב-1971, בימי מלחמת וייטנאם. הבסיס החוקי היה שארה"ב שרויה במצב מלחמה - לא עם וייטנאם אלא עוד ממלחמת קוריאה, 20 שנה לפני כן. ראו עד לאן מגיעה מגננה כלכלית לאומנית.

מבחינה טכנית, ארה"ב מצויה עדיין ב"מצב חירום" מאז המלחמה שבה איבד הגנרל מקארתור, גיבור מלחמת העולם השנייה מול יפן, את הקריירה שלו. ומי משתמש בהגדרה הזו? נכון, טראמפ. המכסים החדשים של טראמפ מוסברים ב"ביטחון לאומי", לאמור פלדה קנדית מסכנת את קיומה של ארה"ב. החוק שמסמיך אותו להטיל מכסים מסיבה זו הוא מ-1962. אגב, הטלת מכס היא בסמכות הקונגרס, לפי סעיף 1 בחוקה שנוסחה בסוף המאה ה-18 ועדיין יש בה הרבה היגיון, אבל הקונגרס האציל את סמכותו על הנשיאים בחוקים כמו זה מ-1962.

כדי להגן על תעשיות כמו פלדה ואלומיניום, הנשיא הטיל מכסי יבוא של 25% ו-10% בהתאמה על כל העולם. מדינות שמעיזות להחליש את המטבעות שלהן כדי לקזז את השפעת המכס, כמו סין וטורקיה, יחטפו מכס כפול במקרה הטורקי. סין תחטוף מכס של 25% במקום 10% על סחורות ב-200 מיליארד דולר בשנה, ליתר ביטחון. קנדה ומקסיקו, שתלויות מאוד בשכנה האדירה, צריכות להתחנן לשינויים מינימליים בנאפט"א, הסכם הסחר החופשי הטבעי כל כך של צפון אמריקה. האיחוד האירופי, בעל הברית הטבעי מתוקף היותו האגף השני של "המערב", צריך לספוג איומי מכס על רכב ועוד, בהמשך למתכות.

בכלל, למה דווקא פלדה ואלומיניום נבחרו כסחורות הראשונות לייקור המכסים עליהן? הרי זה יעלה מחירים של כלי רכב, בנייה ומה לא. התשובה לקוחה כנראה מתחום הפסיכולוגיה. קל יותר לגייס את ראשי התעשיות הללו שיעמדו לצדך בבית הלבן ברגעי ההכרזה החגיגיים על המכס. קשה יותר לגייס את ראשי הלובי החקלאי, למשל, שחוששים מפגיעה קשה ביצוא פולי סויה לסין או את ראשי תעשיית הרכב, שתיפגע כעת משתי חזיתות: השוק הסיני החשוב, ומחירי חומרי הגלם בארה"ב.

לפחות קשה להאשים את הנשיא בהעדפות פוליטיות צרות: הצרכנים שקונים מוצרים מפלדה ואלומיניום, או מוצרי אלקטרוניקה ומה לא מתוצרת סין, הם מצביעים רפובליקאים ודמוקרטים ללא הבחנה. פועלי הפלדה ייהנו אולי מרמת חיים גבוהה יותר, ואולי הם יצביעו לרפובליקאים בבחירות אמצע הכהונה בנובמבר. 

כל עימותי הסחר של טראמפ

המדינות שסופגות סנקציות על רקע פוליטי

 I1

המדינות שסופגות סנקציות על רקע כלכלי

 I2

 I3