נערכו מראש: זו המועמדת לאירוח האירוויזיון אם ישראל תוותר

היכן יתקיים האירוויזיון במקרה שישראל תוותר על האירוח שלו? על-פי בכירים בתעשייה שעמדו בקשר עם בכירים באיגוד השידור האירופי (EBU), "אם האירוויזיון לא יתקיים בישראל, המדינה הבאה המועמדת היא אוסטריה".

על-פי אותו גורם, באיגוד השידור האירופי לא מאוד מופתעים מההתנהלות בישראל - החשש מסכסוכים ובעיות פוליטיות כבר עמד ברקע בעת הבחירות, וקיימות היערכויות להחלפת ישראל אם יהיה צורך. לדבריו, "ב-EBU ידעו מהרגע הראשון שהוא בונה על עוד מדינה".

ניתן היה לחשוב כי במקרה שישראל מוותרת, יועבר האירוויזיון לקפריסין, שזכתה בתחרות האחרונה במקום השני, אך קפריסין, כמו ישראל, עשויה להציב בפני האיגוד אתגרים לוגיסטיים לא פשוטים ויקרים, ולכן הנטייה תהיה להעביר את האירוע לווינה שבאוסטריה, שבה התקיים לפני 3 שנים אירוע מוצלח.

ברקע ממשיכים נציגי הממשלה וראש הממשלה בצד אחד ונציגי תאגיד השידור מהצד השני להתבצר כל אחד בעמדותיהם. התאגיד מתעקש להתחייבות למימון מלא של האירוויזיון - מה שידרוש מהממשלה השקעה של כ-30 מיליון אירו. באוצר ובמשרד ראש הממשלה מתעקשים שמדובר בהצעה בזבזנית, ושעל התאגיד לממן את ההפקה מתקציב המוקנה לו על-פי חוק: "התפשרו או תסגרו", דואגים בממשלה להעביר מסר מאיים החוצה כדי ללחוץ את התאגיד לשלם את הערבות.

אמנם רבים קפצו בימים האחרונים על העגלה והציגו צד בוויכוח, אך רק מעטים מכירים את המספרים לאשורם. מבחינת היקף ההשקעה שדורש התאגיד, אכן מדובר על הפקה שמתומחרת בקצה העליון של השקעות האירוויזיון, כ-35 מיליון אירו, שמתוכם צפוי תאגיד השידור האירופי לממן כ-4 מיליון אירו. לשם השוואה - באירוויזיון האחרון שנערך בפורטוגל הושקעו כ-20 מיליון אירו. עם זאת, חשוב לזכור כי בשונה מפורטוגל, ישראל לא יושבת באירופה, ולכן עלויות האירוויזיון בה כוללות שינוע ניידות שידור וציוד יקר-ערך וכן עלויות אבטחה וביטוח בהיקפים גדולים מאלה הנדרשים באירופה; כך שהאמת בוויכוח היא במקום טוב באמצע.

כזכור, ברזומה של ישראל כבר קיימות שתי הפקות של האירוויזיון, אך הימים אז היו ימי רשות השידור, שהתנהלות הממשלה מולה הייתה אחרת גם בסוגיות תקציב; וגם האירוויזיון עצמו שינה מאז פנים: את מקומם של 24 נבחרות בערב נוצץ אחד, ממלאים כעת 3 ערבים, כשכל ערב מורכב משידור של 3 שעות הכולל את כל פלאי הפירוטכניקה.

באירועי האירוויזיון הקודמים נשאה רשות השידור בכל עלויות ההפקה, שעלתה כ-7 מיליון דולר - סכום שבמונחים של היום נשמע מגוחך. מעט מחצית מהסכום מומן על-ידי ה-EBU, והשאר היה כסף שגויס על-ידי רשות השידור. אמנם את השנה השנייה בה התקיים האירוויזיון בישראל סיימה רשות השידור בגירעון של 40 מיליון דולר, אך רובו לא נזקף להפקה היקרה של האירוויזיון. "התרומה" של האירווזיון לגירעון עמדה - על-פי בכירים שהיו מעורבים אז - על מיליוני שקלים בודדים בלבד.

"קשה להשוות בין מה שנהוג היום להקות שהיו אז", אומר אמנון ברקאי, מי שהיה אז במאי האירוע. "יצטרכו לייבא לכאן הרבה מאוד ציוד מחול, וישראל מדברת על הסייפטי זון הכי גבוה שלוקח בחשבון. ביטוח הובלה ימית".

ואילו יאיר שטרן, מי שהיה מנכ"ל רשות השידור באירוויזיון 1999, נזכר: "עשינו אירוויזיון מפואר ב-1999. אף משרד תרבות או תקשורת לא קפץ כדי לקדם אותנו. עשינו הכול בכוחות עצמנו. גייסנו מה-EBU מחצית מהכסף, חלק השגנו בארץ מפרסומות, מחסויות, מסרטונים של משרד התיירות ומקופת רשות השידור. לא בכינו ולא ייללנו, וגם לא נכנענו למחאות הדתיים. הבכי והנהי היום משוגעים, וזה הרבה בגלל שהתאגיד סמוך על שולחנה של הממשלה".