האדם המורד

א. לא אכפת לי מי יהיה הרמטכ"ל הבא, וזאת מהטעם הפשוט הבא: זה לא חשוב. לאן שאני הולך אנשים מדברים בלהט על מי יהיה הרמטכ"ל הבא, מפרשים התבטאויות עבר, משווים תפקידים קודמים, בוחנים תפקוד מבצעי ומנתחים את סדרי הכוחות של האוגדות ואת מצב הימ"חים בבא"חים או משהו כזה. אני מתקרב אליהם, מחכה לרגע שכולם ייקחו אוויר ושואל: אבל תגידו, מה זה משנה בכלל מי יהיה הרמטכ"ל הבא? עוד לא קיבלתי תשובה טובה. הרבה העדפות אישיות, זה כן, אבל תשובה אמיתית לא.

לא אכפת לי מי יהיה הרמטכ"ל וזה לא מתוך זלזול בצה"ל ובאלופיו, להפך. ארבעת המועמדים נראים לי עלא כיפאק, ראויים, משכילים, בעלי ניסיון. אחד מהם יהיה רמטכ"ל בסדר גמור, אני בטוח, ולפחות אחד מהם יהיה יופי של פוליטיקאי בינוני ביום מן הימים, אבל מה זה משנה מי? כל הרמטכ"לים פחות או יותר אותו דבר, לא? כולם יצירי כפיה של אותה מערכת בה שהו עשורים ארוכים, כולם אפונים מאותו תרמיל ירוק (חה! הבדיחה עליך, דן חלוץ!).

מעבר לדיון החצי מעניין כשלעצמו, על הפרקטיקה בה נסרקים פומבית המועמדים לכל תפקיד ציבורי, מה בכלל ההבדל בין הרמטכ"לים ומה ההשפעה האמיתית שלהם? לכל אחד יש דגשים, ברור, וכל אחד נפל על אתגר אחר: זה חיזק את החי"ר, ההוא הידק את הקשרים עם האמריקאים, לאחד יצא להכין נסיגה, לאחר מבצע, זה התמודד בדרום וזה בצפון, אחר נפל על אינתיפאדה וזה קיבל מלחמה, וכולם התעסקו בטרור ובשליטה בשטחים. הם מפקדים על צה"ל, אבל בהנחה שהם עושים את תפקידם על הצד הטוב ולא ייזכרו בשל פדיחה או אסון, הרי שברוב המוחלט של המקרים ההשפעה שלהם על מצב הביטחון לא נראית לי גבוהה בהרבה מההשפעה של שר התיירות על התיירות או של מנחה שעשועון על התשובות. ככה זה אמור להיות בדמוקרטיה.

בכלל, כל הדיון הזה מעצבן אותי: אני לא חי בספרטה, גם לא בישראל של פעם. אני מעריך את האלופים, אבל מי מהם יפקד על צה"ל? לא אכפת לי.

ב. הבעיה ש"לא אכפת לי" היא לא עמדה לגיטימית היום. גם סתם "אכפת" מזמן לא מספיק, כידוע. אתה חייב להיות מושקע רגשית בכל דבר, לגבש דעה נחרצת, אתה צריך לקבל צרבת ולהוציא גיצים מהמקלדת, אתה חייב להקציף. זה המינימום. אתה חייב להגיב לכל דבר, ובעוצמה, אתה חייב לתקוף את אלה שמדברים מ"הפוזיציה". אם יש מילה שאני מתעב, זו ה"פוזיציה" שהיגרה משוק ההון אל שוק הרעיונות. ביום נתון אתה נדרש להתפוצץ על חמישה עד שבעה נושאים שאכפת לך מהם נורא, למרות שעד לפני רגע לא כל כך ידעת על קיומם ומחר תשכח אותם כמו את הדיסקים הישנים שלך. אתה חייב לקום ולעשות דברים.

אצלי רשימת הדברים שלא אכפת לי מהם רק הולכת ומתארכת. רק השבוע לא היה אכפת לי, מלבד הרמטכ"ל, גם מהאירוויזיון, מהאיחוד של ערוץ עשר לרשת, מהצעקות של אופירה אסייג ומעוד איזה שלושה דברים. חסכתי ככה הרבה אנרגיה בשביל הדברים שכן אכפת לי מהם, אבל כשסיפרתי לחברים בשמחה על איך כבר לא אכפת לי מהרבה דברים, רובם הנידו ראשם בעצב. ויתרת, אמרו, זה הגיל, סיכמו, הזדקנת. אני לא לוקח ללב. כבר מזמן למדתי שאין דבר קל יותר מלהעליב בן אדם. ואם להעליב, מה יותר מעליב מלהזדקן - העלבון היחיד שצורב בכל הרמות. לא ויתרתי ולא נעליים, אני אומר להם, להפך. אני עושה ריקליימינג.

 דרור פויר. איור: תמיר שפר

ג. ריקליימינג, או "ניכוס מחדש", הוא מושג שנולד מתוך קרע בין הלסביות והסטרייטיות בסצנה הפמיניסטית הרדיקלית של שנות השבעים בארה"ב, כשקבוצת לסביות לקחו עלבון שהופנה כלפיהן ואימצו אותו כמושג חיובי. "צעדת השרמוטות", למשל, זה ניכוס מחדש של קללה שהפנה שוטר קנדי לנפגעת תקיפה מינית. הומואים שמדברים בלשון נקבה, שחורים שקוראים אחד לשני ניגר או כושי, מזרחים חדשים שעונדים שרשראות חי וכד' - ניכוס מחדש.

איזה ריקליימינג כבר יכול לעשות אשכנזי, והרי הניכוס הוא נשקו של המוחלש? אני עושה ריקליימינג ל"לא אכפת לי" ולזכות לאדישות, זכות בסיסית שאני חש שניטלה ממני על ידי חברה דכאנית שמקדשת את המעורבות. אחד משני המהפכים הגדולים של הגבריות בעידן הנוכחי, הראשון היה מה שמכונה נקמת הגיקים. השני הוא נקמת האקטיביסטים.

הרשימות לבחירות המוניציפליות הולכות ומתגבשות. השבוע פגשתי ברחוב נציגה של אחת מהסיעות ששאלה אותי אם "לא מדגדג לי" לרוץ. לא רק שלא מדגדג לי, אמרתי, את רק מדברת על זה ומתחיל לגרד לי. שתדע לך, אמרה לי, שיש לנו רשימה ממש מגניבה. תודה, אבל לא תודה, עניתי. למה, שאלה והיא תלתה בי מבט מאוכזב.

לזה בדיוק אני עושה ריקליימינג - להיפוך של המבט. בעולם שאני רוצה לחיות בו, בחורות תולות מבטים מאוכזבים בבחורים שרוצים לרוץ לעירייה, לא באלה שלא אכפת להם. הרי בינינו, כמה מגניבה כבר יכולה להיות רשימה של אנשים שרוצים להיות בעירייה?

אחרי משהו כמו עשור תחת שליטתם המוחלטת של המעורבים, הפעילים, המתנדבים, אלה שאכפת להם, שעושים דברים - אלה שאחרי המתכנתים הפכו להיות הקולים החדשים - אני מרגיש שהגיע הזמן של גברים ונשים כמוני להגיד: סליחה, אבל לא אכפת לי מכל דבר ואני ממש בסדר גמור עם זה.

ד. אנחנו עושים את זה, לאט-לאט אנו יוצאים מהחורים בשביל לא לעשות שום דבר, לא להתווכח עם אף אחד ולא להתעצבן מכלום. אנו עושים את זה למרות התגובות הלועגות: הזדקנתם, התברגנתם, התרקנפתם. והרי הכול הפוך, לא? הביטו סביב ואמרו: מי הזדקן יותר? זה שהפך מבלי דעת לסיוט הגדול של נעוריו - מתעצבן מהחדשות, צועק על המהדורות, מגיב בזעף, מתווכח ברשתות החברתיות, מחפש את הבוגדים, והכי טוב את אלה מהמחנה שלו? האיש הזה? או האיש שפותח את אתרי החדשות פעם ביום ובאוזניות שומע מוזיקה ולא תוכניות אקטואליה? ומי התברגן יותר, תגידו את האמת: זה שרוצה להיות חבר מועצה או זה שיושב על הבר אחה"צ וקורא ספר? מי ויתר על הכול, זה שיוצא מדעתו על איזו אמירה של סמוטריץ' או זה שלא אכפת לו מי זה סמוטריץ'? מי התקרנף, זה שצורך בדיוק את החדשות שמתאימות לו או זה שלא שופט אנשים לפי מה הם מצביעים או חושבים על גז או אוכלים. מי חופשי יותר?

זה הריקליימינג שלי. לא מניפסט בעד אדישות כוללת, אבל בהחלט מניפסט בעד אדישות מבוקרת כלפי כל מה שלא באמת חשוב. כי ככה זה, תאמינו לי, ככל שאכפת לך פחות בהתחלה, ככה בסוף אכפת לך יותר.