חברות ממש לא צריכות לדאוג רק לבעלי המניות

רווחי החברות פורחים, אבל השכר הממוצע בארה"ב לא זז בשנה האחרונה. הכלכלה האמריקאית מתנהלת כך זה עשרות שנים, בין היתר בגלל שינוי יסודי בהתנהגות העסקית, שהתחיל בשנות ה-80. אתמול הגשתי הצעת חוק שתתקן את זה.

החברות האמריקאיות קיימות רק מפני שהעם האמריקאי העניק להן ייפויי כוח. אותם ייפויי כוח מעניקים להן פריבילגיות רבות ערך - כמו הערבות המוגבלת של הבעלים לחובות החברות - שמאפשרות להן לרשום רווחים. אבל מה מקבלים האמריקאים בתמורה? מהן ההתחייבויות של חברות כאזרחיות בארה"ב?

במשך חלק גדול מההיסטוריה האמריקאית, התשובה על כך הייתה ברורה. חברות שאפו להצליח בשוק, אבל הן גם הכירו במחויבות שלהן לעובדים, ללקוחות ולקהילה. עד 1981, השולחן העגול של עסקים, שמייצג חברות גדולות בארה"ב, קבע שלחברות "יש בראש ובראשונה אחריות להעמיד לציבור סחורות ושירותים איכותיים במחיר הוגן, ומכאן להרוויח רווח שמושך השקעה, כדי להמשיך לקדם את העסק, לספק משרות ולבנות את הכלכלה". הגישה הזו עבדה. החברות האמריקאיות והעובדים שגשגו.

בסוף המאה ה-20 הדינמיקה הזו השתנתה. בהמשך לעבודתו של הכלכלן השמרן מילטון פרידמן, התבססה תיאוריה חדשה: לדירקטורים בחברות יש רק מחויבות אחת: למקסם את התשואות לבעלי מניות. ב-1997 הכריז השולחן העגול של העסקים ש"היעד העיקרי של מיזם עסקי הוא לייצר החזרים כלכליים לבעלים שלו".

למעבר הזה היה אפקט אדיר על הכלכלה. בתחילת שנות ה-80, חברות אמריקאיות העבירו פחות ממחצית רווחיהן לבעלי המניות, והוציאו את היתר על העובדים שלהן ועל עדיפויות נוספות. אבל בין 2007 ל-2016, הקדישו חברות אמריקאיות גדולות 93% מרווחיהן לבעלי המניות. מאחר שהעשירון העליון של משקי הבית במונחי הכנסה מחזיק 84% מהמניות שבידי הציבור האמריקאי, האובססיה של מקסום ההחזרים לבעלי המניות פירושה שהחברות הגדולות ביותר בארה"ב מקדישות את עצמן למשימה של העשרת העשירים ביותר באמריקה.

בארבעת העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, תרמו בעלי המניות נטו מעל 250 מיליארד דולר לחברות האמריקאיות. אבל משנת 1985 הם משכו מהן כמעט 7 טריליון דולר. אלו הם טריליוני דולרים ברווחים, שיכלו להיות מושקעים בעובדים שעזרו להפיק אותם.

לפני שאידיאולוגיית "מקסום הערך לבעלי המניות" השתלטה על הזירה, השכר והפריון עלו בערך בקצב זהה. אבל מתחילת שנות ה-80, השכר הריאלי קפא למרות שהפריון המשיך לעלות. העובדים לא קיבלו את מה שהם הרוויחו עבור החברות.

החברות גם מכינות לעצמן את הכישלון. רווחים שאינם מחולקים היו פעם הבסיס להשקעות לטווח ארוך, אבל מ-1990 עד 2015, חברות לא פיננסיות בארה"ב השקיעו טריליונים פחות מהצפוי, והזרימו את הרווחים לבעלי המניות במקום זאת. תת-השקעה זו כבלה את היזמות האמריקאית, והעניקה יתרון למתחרים זרים.

הבעיה עלולה להיות גדולה יותר, מפני שלבכירי החברות יש תמריץ כספי חזק להעדיף את התשואות לבעלי המניות. לפני 1980, מנכ"לים בכירים תוגמלו במניות רק לעיתים נדירות. היום התגמול במניות הוא 62% מהשכר שלהם. מנהלים רבים מקבלים מניות נוספות כתגמול על העלאת המניה בטווח הקצר. לולאת ההיזון החוזר הזאת שיגרה את שכר הבכירים לשמיים. המנכ"ל הממוצע בחברה גדולה משתכר כעת פי 361 משכר עובד ממוצע, לעומת פי 42 ב-1980.

אמנות של חברות, שיגדירו את המבנה וההתחייבויות של החברות האמריקניות, הן כלי טבעי לטיפול בתמריצים המוטים הללו, אולם רוב המדינות בארה"ב אינן רוצות לדרוש יותר מהחברות, מחשש שהן יתאגדו במקומות אחרים.

כאן נכנס לתמונה החוק שלי. "חוק הקפיטליזם הנושא באחריות" מחדש את הרעיון שחברות ענק אמריקאיות צריכות גם לקדם את האינטרסים האמריקאיים. חברות עם הכנסות שנתיות של יותר ממיליארד דולר יחויבו להשיג ייפוי כוח תאגידי פדרלי.

הצ'רטר החדש הזה יחייב את הדירקטורים של החברה לחשוב על האינטרסים של כל בעלי העניין הנוגעים לחברה - לא רק בעלי המניות - בקבלת החלטות בחברה. בעלי המניות יוכלו לתבוע אם הם יאמינו שהדירקטורים אינם עומדים בהתחייבויות הללו.

הגישה הזו הולכת אחרי מודל "חברת ההטבות", שמקנה לחברות חובות נאמנות שהיא מעבר לבעלי המניות שלהן. 34 מדינות כבר אישרו חברות הטבות כאלה. חברות מצליחות כמו פטגוניה וקיקסטרטר אימצו את המודל זה.

החוק שלי גם יעניק לעובדים קול חזק יותר בקבלת החלטות בחברות גדולות. העובדים ימנו לפחות 40% מהדירקטורים. לפחות 75% מהדירקטורים ובעלי המניות יצטרכו לאשר כל הוצאה פוליטית. כדי לבטל את התמריצים הכספיים בהנהלות החברות, הדיקרטורים והמנהלים לא יוכלו למכור מניות בחמש השנים אחרי שהם קיבלו אותן - או בתוך שלוש שנים מרכישת המניות חזרה מהציבור על-ידי החברה.

ב-30 השנים האחרונות הענקנו את חותמת האישור האמריקאית לחברות הענק, למרות שהן התעלמו מהאינטרסים של כולם להוציא פלח זעיר מהאמריקאים. אנחנו חייבים להתעקש על עסקה חדשה.  

■ הכותבת היא סנטורית דמוקרטית ממסצ'וסטס