בור של חובות: מי יממן את גירעונות העתק של ארה"ב?

אנחנו חיים בזמנים מדהימים. כל מה שצריכים צעירים שזה עתה השתחררו מהצבא לעשות כדי להתפרנס הוא ללכת לבנק אחד או לכמה, לאסוף 200 אלף שקל ב"הלוואה מיידית לכל מטרה, הלוואה ללא ערבים", בריבית של כ-5% לשנה, להשקיע את הכספים במניות אמזון, פייסבוק, גוגל ואפל, ולבלות את יתרת השנה על חוף הים, מביטים בכסף צומח. החיים מעולם לא היו פשוטים יותר. איפה "בזיעת אפיך תאכל לחם"? ואיפה כל החיים הקשים של ההורים שטרחו ועמלו בוקר וערב כדי להביא אוכל הביתה?

הצעירים לא צריכים ליטול עצה ממני, ממילא איננו עוסקים כאן בייעוץ השקעות. הם יכולים להיתלות באילן גבוה, המפקד העליון, מנהיג העולם החופשי. לפני כשבועיים נשבר שיא חדש בתיאטרון האבסורד שבו אנחנו חיים. נשיא ארה"ב הכריז באחד מציוציו קבל עם ועולם כי "שוק המניות ימשיך ויעלה באופן דרמטי" עכשיו כשהוא מביא את "אמנות העיסקה (Art of the Deal , שם ספרו של טראמפ) למו"מ על הסחר הבינלאומי".

לטורים הקודמים של חנן שטיינהרט: 

● מלחמת הסחר בין סין לארה"ב: טראמפ מציג "אבו עלי" מסוכן 

● כל מי שכספי הפנסיה שלו מושקעים בשוק האמריקאי צריך לדאוג 

הנשיא שהוא גם יועץ השקעות

המפקד העליון, נשיא ארה"ב ומנהיג העולם החופשי הוא מעתה גם יועץ השקעות, ועליית מחיריהן של המניות בשוק היא חלק מהמנדט שלו. ברוח הימים יש אולי לצפות לתיקון בנוסח השבועה שהנשיא משמיע בחגיגיות עם כניסתו לתפקיד. במקום "הנני נשבע ... לשמר, לשמור ולהגן על החוקה של ארצות הברית של אמריקה", יאמר מעתה משהו כמו: "הנני נשבע... לשמר, לשמור ולהגן על החוקה של ארצות הברית של אמריקה, ועל שוק המניות בוול סטריט, ולהפוך את אמריקה שוב לגדולה, בכוח הזרוע, אם אויבינו הרבים לא ישתכנעו מאמנות העיסקה".

בינתיים, בין ציוץ הממליץ להשקיע בשוק המניות לציוץ המאיים על סין כי אמריקה לא תסכים יותר לקבל את עבודת הפרך של מאות אלפי הסינים העובדים 60 שעות בשבוע בשכר של כ-2 דולרים לשעה, בהרכבת מכשירי האייפון שהאמריקאים כה אוהבים, עסוק הנשיא במשימה הגדולה הבאה, התקציב לשנת התקציב הבאה המתחילה ב-1 באוקטובר. התקציב הזה ישבור גם הוא שיא חדש. לראשונה בהיסטוריה של אמריקה, בשנה שאינה שנת משבר כלכלי או צבאי אלא להיפך, שנה שבה על פי דוברת הבית הלבן "הכלכלה צומחת ופורחת כמו שלא הייתה קודם" ושלפי הנשיא השגנו בה "מהפך כלכלי בקנה מידה היסטורי", יעבור הגירעון בתקציב הממשלה הפדרלית את 1 טריליון הדולר, והחוב, בסך כ-21.3 טריליון דולר, יעמוד על כ-105% מהתמ"ג. וזה תחת שלטון המפלגה הרפובליקאית, ששניים מהדגלים המרכזיים שלה בעבר היו ממשלה קטנה ותקציב מאוזן.

הנה כי כן הנשיא טראמפ לא רק עושה את אמריקה שוב גדולה, הוא גם מחסל סופית את נשמתה של המפלגה הרפובליקאית ואת כל מה שהיא ייצגה. זה אולי מסביר מדוע פול ראיין, יו"ר בית הנבחרים הצעיר, כוכב עולה וכריזמטי המבין היטב בכלכלה ובכספים, העדיף לפרוש מן הפוליטיקה ולא להעמיד את עצמו לבחירה בנובמבר הקרוב בבחירות לקונגרס.

המממנים האלמונים של החובות העצומים

איכשהו בימים מופלאים אלו וושינגטון מאמינה כי את ההוצאות שיש לה היום ואשר היא אינה מוצאת דרך לשלם עבורן, יוכלו בשנים הבאות אי אילו אלמונים, באיזו דרך מסתורית, לכסות. אף שכולם יודעים כי העשורים הבאים יהיו רק קשים ומסובכים יותר בגלל הזדקנות דור הבייבי בומרס ובגלל התחייבויות העתק לביטוח לאומי, לתוכנית הביטוח הרפואי מדיקייר ולפנסיות של עובדי השירות הציבורי.

אבל ירידתה של אמריקה מהפסים היא משהו חדש יחסית. ב-200 שנותיה הראשונות היה תקציב הממשלה הפדרלית מאוזן פחות או יותר, למעט בתקופות חירום קצרות, כמו בעת מלחמת האזרחים. החובות שבכל זאת נצברו, כמו בזמן מלחמת האזרחים, שולמו בשנים שלאחר מכן.

 החוב הממשלתי

ערב מלחמת העולם הראשונה עמד החוב על כ-3% מהתמ"ג. החוב קפץ דרמטית בעקבות הוצאות המלחמה, אך הוא שולם בחלקו בשנים שלאחריה. הגירעונות העצומים בעקבות המשבר הכלכלי של שנות השלושים, השפל הגדול, ומלחמת העולם השנייה שבאה אחריה הקפיצו את החוב לממדים היסטוריים. עם תום המלחמה עמד החוב של הממשלה על כ-109% מהתמ"ג לעומת 16% ב-1930, אך לאחר המלחמה חזרו התקציבים השוטפים פחות או יותר לאיזון, והחוב הצטמק ביחס לתמ"ג כתוצאה מגידול המשק, וב-1974 החוב ירד ל-30% מהתמ"ג. אך משנת 1982 החלה הממשלה הפדרלית לקיים תקציבים גירעוניים קבועים וגדלים, עם הפסקה קצרה בין 1998 ל-2000. לאחר משבר 2008 נפתחו כל שערי הגיהנום, ולראשונה בהיסטוריה היה התקציב בגירעון שמעל טריליון דולר. בשנת 2009 עמד הגירעון השנתי בתקציב על 1.4 טריליון דולר, וב-2010 ו-2011 הוא עמד על סך של 1.3 טריליון.

עם רפורמת המסים של טראמפ, שביסודה קיצוץ במס שימומן על ידי הדורות הבאים (חוב), יחזור הגירעון בתקציב ויעבור את 1 טריליון הדולר לשנה לכל העתיד הנראה לעין. עד 2027 צפוי הגירעון לעבור את קו 2 טריליון הדולר לשנה.

 והרי התחזית

לפי הערכות משרד התקציבים של הקונגרס, בעשר השנים הבאות יגדל החוב של הממשלה הפדרלית ב-14 טריליון דולר ויעבור את ה-35 טריליון. זו כמובן הנחה אופטימית. היא למשל מחשבת את הגירעון לשנת 2019 בפחות מטריליון כאשר אפילו הבית הלבן צופה שהוא יהיה גבוה מטריליון. משרד התקציבים גם לא מכניס לשיקוליו הוצאות מיוחדות בגין משברים כלכליים או בינלאומיים, או בגין ירידה משמעותית בהכנסות הממשלה ממסים, דברים שבוודאות יקרו במהלך עשר השנים הבאות.

הרעיון של קיצוצי מס שאין בצידם קיצוץ בהוצאות לא רק שאינו מוסרי, שכן הוא מעמיס על ילדי העתיד את עלות חיי הוריהם, כאילו להם לא יהיו חיים משל עצמם לממן, אלא הוא גם איוולת מוחלטת וביותר ממובן אחד.

האומנם לגירעונות אין חשיבות?

תקציב המדינה הוא הביטוי המעשי של שפיות קולקטיבית. הוא זה ששומר את הכוחות הממשלתיים - פוליטיקאים, הפקידות והמקורבים - בתוך מסגרת כלשהי. בלעדיה היו אלה היו מיישמים לאינסוף הוצאות ותוכניות, תמיד "לטובת הציבור" כמובן או למען ה"מלחמה בטרור". אך אם, כלשון סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני "לגירעונות אין חשיבות" ("deficits don’t matter"), מוסרים כל הבלמים.

הגירעון המתמשך הזה הוא מקור המימון של השחיתות והרקב בוושינגטון, ושל הפרויקטים למקורבים שאין בהם שום ערך ממשי או מתמשך לתושבי אמריקה. "לגירעונות אין חשיבות" היא האימרה שעמדה בבסיס מימון המלחמה המיותרת וההרסנית בעיראק וזו הבלתי נגמרת באפגניסטן. הגירעון האינסופי מאפשר גם את קיומו של מנגנון ממשלתי מפלצתי המפריע לפעילות הכלכלית-יצרנית. הגירעון הוא גם המנוע שמאחורי מבוך מאות אלפי הדפים של רגולציה מסובכת. הגירעון התמידי והגדל הוא הצלחתם של כ-13,000 לוביסטים שהתיישבו בבירת האימפריה והמבקשים להשיג נתח, הקלה, הגנה או פטור לשולחיהם. ל"גירעונות אין חשיבות" כמו שלקלוריות אין חשיבות, אולי לארוחה אחת, אולי ליום אחד, אבל בטח לא כדרך חיים.

בניגוד למיתוסים, פחות משליש מהחוב של ממשלת ארה"ב מוחזק על ידי ממשלות זרות. הגדולה בין בעלי החוב הזרים היא סין, המחזיקה כ-1.2 טריליון דולר מהחוב, מה שמקנה לה סוג של כלי נשק במלחמת הסחר שהנשיא החל. רוב החוב שייך באופן ישיר או בעקיפין לציבור האמריקאי. כך למשל הממשלה הפדרלית חייבת כ-3 טריליון דולר לחשבון הנאמנות של הביטוח הלאומי, שממנו הביטוח הלאומי אמור לשלם את התחייבויותיו לחוסכים הפורשים עתה לפנסיה בקצב של 10,000 איש ביום, והתלויים נואשות בכסף זה. לכ-50% מהזוגות, ול-71% מהבודדים היא תהווה 50% או יותר מהכנסתם בפרישה. הקרן, אגב, אמורה גם היא להתרוקן לגמרי בגין עודף התחייבויות על הכנסות עד 2034. טריליונים נוספים הם חסכונות פנסיוניים ושאר מכשירי השקעה.

אך לא רק היקף החוב אלא גם תקופתו חשובים, כלומר מתי עומדים החובות לפירעון או למיחזור. ממשלת ארה"ב מנפיקה איגרות חוב לתקופות שונות, משבועות ועד 30 שנה. הואיל והריבית שהממשלה משלמת על איגרות החוב לטווח קצר נמוכה בהרבה מזו שעל איגרות לטווח ארוך, סך המועד לפירעון (Maturity) הממוצע של איגרות החוב עומד על כ-69 חודש. משמעות הדבר היא כי במהלך חמש וחצי השנים הבאות הממשלה הפדרלית תצטרך למחזר את כל החוב המוחזק בידי צדדים שלישיים, כ-15.5 טריליון דולר. זאת בנוסף לכ-7 טריליון דולר חוב חדש שיידרש לכיסוי גירעונותיה השוטפים. מה המחיר שהשוק ידרוש מממשלת ארה"ב עבור 22 טריליון דולר של אשראי, איש אינו יודע. אך אם הוא יהיה רק אחוז אחד או שניים גבוה יותר משיעורי הריבית הבנויים לתוך הערכות התקציב, זה בלבד עלול להגדיל את הגירעונות בעוד מאות מיליארדים.

אין עץ הגדל עד השמיים, ואף כי לעולם לא נדע מתי בדיוק ומה יגרום לעץ ליפול, גם הנאיבים והבורים הגדולים ביותר יכולים להבין כי בנקודת זמן מסוימת השיטה הזו נועדה לקריסה מהדהדת. להתנהל כאילו הידיעה הזו אינה קיימת ולגלגל את החבית כולה על כתפי הדור הבא הם החוצפה והרשעות הגדולות ביותר שהדור העשיר בתולדות אמריקה, הבייבי בומרס, מותיר אחריו. זאת אלא אם מישהו באמת מאמין באחד מציוציו האחרונים של הנשיא כי "בזכות המכסים (של מלחמת הסחר) נוכל להתחיל להחזיר חלקים גדולים של החוב בסך 21 טריליון דולר... ובאותו זמן להפחית את המיסוי על אזרחינו". 

■ הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה, מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com